"היא התבלבלה" צחקתי ומשכתי בכתפיים לעבר שולחן הפיקניק שקרוב לשלנו. "נעמי! רוצי אלי! אנחנו זה מימין אהבה שלי!"אני מסתכלת ובוחנת את כולם. הנה שם יש את נועה "שלהם", מניקה תינוק. ובעוד שולחן יש שירלי שכזו, עם מכנסי יוגה וידיים מסותתות. ובשולחן אחר איזה ויקטור שיכור ומצחיק, אבל לא רוסי כמו שלי. ויש אבות שמשחקים כדורגל ומלא ילדים יש. ושמש, ודשא, גם אני הייתי מתבלבלת נעמי. ורק את סטס אין, אין את סטס. את סטס, אין.
אני לא יודעת מה זה שוער עולה, מה אני אעשה. וגם לא לעלות ממש גבוה למתקנים של הנינג'ה ולא לתת פסים או צ'יטים בסוני. "קדימה, רוץ למגרש הכדורסל חיים שלי. צעד וחצי, מכיר?"
"רווקה, גרושה ואלמנה נכנסות לבר" צחקתי והיין התיז לי מהנחיר. "אחותי אנחנו כמו התחלה של בדיחה". היה כיף, רגיל בערך. היא שוב לא הגיעה. כבר כמעט ערב וכביש ארבע לוקח אותי לעבר השקיעה ואל בית עובד. נעמי מחזיקה לי את היד. "לולקי את תבואי לקלח אותי לולקי?" בטח נעמי! דיל! כואב לי בגרון ופשוט הכל חסר לי, הכל. גם הוא.