ובחזרה לאמת.
"הראשונה שתהיה לה בת קוראת לה נעמי!" אנחנו צוחקות שיכורות מהתחת ונועלות זרתות.
חלפו כבר למעלה מעשרים שנים. נעמי שלה היום כבר בת כמעט שנתיים והיא הדבר הכי מתוק, שמנמן, סקרן וחביב עם שיער חום גולש ולחיים ורדרדות. כשנעמי מחייכת היא נראית כמו פינק ליידי. "נעמי יא תפוח עץ!" אני צועקת לה בחדווה ונותנת לה למשוך לי חזק את השפתיים בידיה הדביקות. "קהההה!!!" היא מחזירה לי בצעקה ילדותית ומתגלגלת של ההברה האחרונה בשמי.
ילדים הם השלב הכי מעניין ונפלא בהתפתחות האדם בעיני. הם ממלאים אותי בצחוק ושמחה. לעיתים אני מרוצה מזה שלא יהיו לי משלי ולעיתים כואבת. לעיתים הם מחברים אותי לילדה שבי ולעיתים לאמא. כל חודש אני עושה הריון מדומה, וגם עוד לא סיפרתי לאף אחד כי אני נורא מתביישת, אבל בזמן האחרון ממש ממש בא לי להניק מישהו.
נומנום, יום יבוא ולבטח אכתוב לך סיפור. ועד אז, אני ואמא שלך נמשיך לחלום בהקיץ על הספה ולכרות בריתות. טוב? טוב.