"לולקי!"אני שומעת את השם שלי נצעק מתוך המכולת השכונתית ומרימה את הראש מהנייד.
"אלוהים אדירים בן! מה אתה עושה כאן?? לונג טיים!!" חבר ילדות שהיה איתי בגן.
"באתי לבקר את ההורים" הוא עונה ומסמן בידו שאמתין רגע והוא כבר יסיים את השיחה שהוא נמצא בה ויתפנה אלי. "חוזר אליך אחי" אני שומעת אותו אומר .
אנחנו מחבקים חזק ומחייכים כמו שרק למישהו שמכירים מגיל ארבע יודעים לחייך, מבפנים כזה, כמו כשהיינו ילדים וכאילו לא עברו עשרים שנים מהפעם האחרונה שהתראינו.
אני מביטה בשיער הארוך שלו, בתכשיטים הכבדים ועגילי הפנטגרם ומהנהנת כאילו לחזק על שלא התבגר, לפחות בחזות.
הוא מצדו מסיט את השיער שלי ואוחז בקווצות הלבנים "את נושאת אותו היטב!" מחמיא ומכאיב באותה נשימה.
הוא מלווה אותי לבית הורי ואנחנו צוללים לזכרונות ושטויות ומחייכים כל הדרך .
"עם מי לא התמזמזת תגידי?!" הוא מזכיר לי בצחוק.
"וואו, מצטערת לשמוע" אני מנחמת ומשחררת עוד דמות מהעבר למנוחה.
"בדיוק דברתי עם אלון זוכרת אותו? למד אתנו איזו שנה ביסודי, איכשהו נשארנו חברים". אני כבר לא סתם מחייכת , אני כבר צוחקת כל כך חזק שהוא שואל אותי אם הכל בסדר. אני מרגישה איך הלב שלי קורן כולו החוצה עכשיו והוא שולף את הנייד ומראה לי תמונה. הפנים הבוגרות של אלון מחייכות אלי מאיזו אפליקציה, מעוטרות בקוקו חמוד וזיפים של גברים שנינוחים בגופם. אני חוזרת בראש לילד בן השתיים עשרה ומתרגשת עם עצמי, הכל בעצם כל כך פשוט.
מעניין אם הערב לפני השינה כשהחבר כבר יספר לו שנתקל בי וקישקש איתי, גם אלון כמוני יאונן את עצמו לדעת על הזכרון שלי שוכבת לצידו מובכת ומפוחדת. ואז אולי לרגע קטן אחד, כמו איזה גיהוק ברצף הזמן-חלל נוכל שנינו לגמור יחד, את מה שפעם מתישהו התחלנו.