חבלים וחבלות

אנו ביחד כבר זמן רב.

אני מתבונן בו כעת. הוא יושב לו בודד וגלמוד במרכז השולחן ומחכה שאגע בו, שאלטף את מקשיו הרכים והכה מדוייקים ואגאל אותו מבדידותו. ואני, אני יומיים לפני מבחן כשכל החומר אצור בתוכו. שנינו מתבוננים אחד בשני ואנו לא יכולים לעשות מאומה. אפילו לבכות איני יכול (הוא רגיש כשבוכים לידו).

ארבע שנים הוא מהלך עמי. תמיד לצדי. העבדתי אותו בפרך והוא רק הודה לי. כל מה שביקשתי ממנו הוא עשה. שיחקתי איתו כששעמם לי, קראתי בעזרתו ספרים רבים ואף כתבתי בו תוכניות רבות. כשהעמסתי עליו מעבר ליכולותיו, הוא נאנק בכל כוחו ע"מ לשרת אותי. מידי פעם, הייתי שומע את המאוורר הקטן שלו מתחיל לעבוד כשהיה לו חם. לא מתלונן, רק דוחק בעצמו יותר ע"מ לעמוד בקצב. הוא תמיד המתין לי שם - שחור כולו ועם מסך בוהק. ממתין רק לי.
כעבור שנתיים, כשהיה לו קשה מדי, הרחבתי לו את הזכרון. הוא הודה לי על כך מיידית. כבר מאותו רגע הוא התחיל לעבד במקום לבצע Swaping מיותרים למיניהם ולהסתובב לו בגנים. הכל היה נפלא ואנו היינו מאושרים.
כל שנה חגגתי לו יום הולדת (ועוד מעט היה אמור להיות יום הולדתו הרביעי). קניתי לו כרטיס (הרחבה) ליום ההולדת, הבאתי לו ג'וק מתנה ואיחלתי לו עד 120,000 שעות עבודה, חישוב, עיבוד, קלט ופלט.

אני זוכר שכשקניתי אותו, היה ביננו הסכם שנבע מהרקע הדתי ממנו הוא הגיע (או שזה היה הרקע שלי?): הוא עובד ואני שומר על תמימותו. לא יראה בו דבר ערווה ושאר מרעין בישין ר"ל.
ההסכם הזה נשמר בחריש ובקציר, בבדידות ובאושר, בלילה ובבוקר.

לפני כשבוע הפרתי את ההסכם לראשונה עקב צוק העתים ויובש הזמנים.
אתמול מת לו המטען...