חבלים וחבלות

יש רגעים שקשה לי שלא להזכר בשיר הזה של Jethro Tull. לעתים אני אף טורח ללכת למחשב ולהשמיע אותו ולו רק שאהנהן בראשי בעודי מקשיב לו ודמעה זולגת על לחיי.


כשאני מתבונן אחורה על שבעת הימים האחרונים שעברו עלי, הרי שלא היה בהם אף אירוע טרגי כ"כ, אך רצף האירועים שהתרחש בהם מתקבץ לשבוע די קשה ומתסכל.


יום חמישי - ארנסט המינגוויי שלי נעלם. ליתר דיוק, הספר 'עשרה סיפורים' שלו נעלם לי ואיתו נעלמו עוד כמה תקוות. מסתבר כשמנסים לפשט עניינים, הם מוצגים לעתים כ"כ רדודים שהפשטות שלהם כבר מהווה חסרון ולא יתרון.

יום שישי - אני הולך לעבודה ותכנונים זדוניים בליבי כיצד לנצל את הרכב החביב שאני מקבל לסופ"ש בעודי עובד שם. אני מגלה שאני מקבל את הרכב כשמד הדלק מכוון לקצה התחתון של האות E. "ובכן," אני חושב לעצמי, "הרי בשביל זה המציאו את הדלקן!". אני מוצא את עצמי מבזבז 25 דקות כדי להגיע לתחנת הדלק בכניסה לעיר (איפה יש עוד "פז" בכל עיר הבירה המעצבנת הזאת?) ואז מגלה להפתעתי שהדלקן לא עובד. שלוש משאבות שונות ניסיתי ואין תגובה. המתדלק הודיע לי בצער וביגון קודר כי כנראה שהוא חדל מלתפקד ויש להחליפו. בכך נגוזו להם תוכניותיי לסופ"ש מדליק ומתודלק זה.
בלילה אני מוצא את עצמי לבד בחדרי. בת הזוג שקבעתי עמה עייפה מדי מלתפקד ומודיעה לי חגיגית כי היא הולכת לבלות את הלילה כשהיא מחובקת עם הויברטור שלה ולא יותר מכך.
אני בתגובה הולך לישון מחובק עם הכרית מתוך ידיעה שגם כרית זה סוג של נקבה והיא אף פעם לא מחליפה אותי בויברטור רוטט עם פנינים באורך של 20 ס"מ.

יום שבת - דווקא השבת עוברת לה על מי מנוחות, אך במוצ"ש אירוע מלחיץ כלשהו מצד הבוס שלי גורם לי לבזבז כמעט שעה מזמני היקר ומוסיף מנת יתר של תסכול לסופ"ש הזה.

ימי ראשון ושני - עוברים עלי בנסיונות ללמוד למבחן בתכנות פונקציונלי ולוגי (בעיקר LISP, שידועה אצלנו בתור Lots of Insane Stupid Parenthesises).

יום שלישי - ובכן, יום שלישי הוא יום נפלא, שהרי כבר נאמר בו "פעמיים כי טוב", אך אני חושב שהמחבר לא כיוון אלי בדבריו. היה לי מבחן (די קשה) שארך שלוש שעות ולאחריו הייתי אמור לצאת בריצה קלה לחדרי, להחליף שם את בגדי הסטודנט היקרים שלי לחליפה ולרוץ לחתונה בקצה השני של העולם (קיבוץ ליד בית שאן). כשהגעתי לחדרי, גיליתי שבזמן המבחן הגברת שהיתה אמורה לבוא איתי החליטה שזה לא כ"כ מתאים לה והשאירה לי שלוש הודעות טקסט חביבות. באחרונה עוד נאמר כי היא הולכת לישון ושנדבר אח"כ. ניסיונותיי לשוחח עמה לפני שאני שם את פעמיי לצפון-מזרח ארצנו עלו בתוהו ומצאתי את עצמי לבסוף מבלה את הערב לבדי, בודד וגלמוד, מוקף בחברים מתקופת התיכון.
מכיון וידעתי שחברי הטוב משכבר הימים אמור לפגוש אותי בחתונה זו ובמקרה גמור הוא גר ליד בית הוריי, הרי שנידבתי אותו להביא לי משלוח בגדים ודברי מגדים מביתי הקט. ובכן, הוא לקח את התיק העמוס מביתי, אך שכח להעביר אותו לרכב עמו נסע לחתונה. איך שהוא ראה אותי ואחז בראשו, מיד הבנתי שאני יכול לשכוח מהתיק היקר. הוא אלי לא יגיע הערב.
ואם לא הספיקו לי צרותיי, הרי שהיה שם די חם והגעתי למסקנה שחתונות בקיבוץ זה דבר די מעצבן, במיוחד לאחר שחרק בלתי מזוהה נחת לי בדיוק בין הסלט לשניצל.

יום רביעי (אתמול) - אני מבקש מחברי היקר להשיב את התיק השכוח לביתי, ע"מ שבגדיי היקרים לא יקבלו צורה של תיק, אלא יזכו לאוורור ראוי. הוא עונה בתגובה כי יעשה זאת בשובו מהעבודה.
בשעה 19:39 אני מקבל שיחת טלפון ממנו.
"שלום" אני עונה.
"אממ..." הוא אומר לי בקול חשוד, "אמור לי, האם היו לך דברים חשובים בתיק שלך?"
"למה אתה שואל?" שאלתי בחשש.
"כי אין תיק." הוא ענה בבטחה.
"מה ז"א אין תיק?!" צעקתי בעודי מנסה להבין את דבריו.
"השארתי את הרכב עם התיק בחניון הרכבת. בדיוק איפה שאני עומד. ו... הם לא פה."
"אתה בטוח שהחנית היכן שאתה עומד"? שאלתי בחשש.
"בטוח" הוא ענה בבטחה.
"אולי אחיך לקח את הרכב מבלי להודיע לך?"
"אם אחי יקח את הרכב מבלי להודיע לי, הוא יבלה את השבוע שלאחר מכן קשור בתא המטען."
"אז אתה רוצה להגיד לי שגנבו לך את המכונית?" ניסיתי להיות שרלוק לכמה דקות.
"אלא אם כן גררו לי אותה."
"מי יגרור מכונית ממגרש חניה של הרכבת ולמה?" שאלתי בתמיהה.
"אז כנראה שגנבו אותה!" הוא צעק מתוסכל בתגובה.
ואם לא דייני בכך, הרי שכעבור ארבע שעות אני מנהל שיחה עם ידידה שלי ומתברר לי שמה שהיה צריך להיות די פשוט, קל וטבעי, כנראה לא יהיה בכלל. אני משתדל להבהיר לה שהידידות שלנו היא מעל הכל ולא משנה מה יקרה, אך לעתים אין די בכוונות טובות. אני מקווה שגם מזה אף אחד לא יצא בשן וזין.

יום חמישי (היום) - אני מתקשר אל אותו ידיד ע"מ לנחמו.
"איך אתה מרגיש היום?" שאלתי.
"בודד וגלמוד. הם גנבו לי אותה" הוא ממרר לי בבכי.
"לא נורא, זה בטח לטובה. מחר תמצא הרבה יותר טובה ממנה" אני מנסה לנחמו.
"יתכן, אך היא היתה אחת ויחידה. מיוחדת שאין כמוה" הוא מסנן בין דמעה לדמעה.
"אמנם זה ישמע שטחי, אך כמה בדיוק היא שווה לפי המחירון?" שאלתי בזהירות.
"זה תלוי. עם התיק או בלי התיק?" הוא משיב לי.
"מה ז"א?!"
"ובכן, לפי כמות הבגדים שציינת שהיתה לך שם, אז נראה שעם התיק היא שווה 4,500 ש"ח."
"וכמה בלי התיק?"
"אממ... משהו כמו 2,000."
"מה?! זה הכל?" שאלתי בתמיהה.
"ככה זה כשאתה נוסע על סובארו 88 עם הגה שאינו תקין, מעצורים שלא מגיבים, מצבר מקולקל וצמיגים שחוקים."
"אז למה אני בכלל מתקשר לנחם אותך? נראה שעדיף לך בלעדיה."
"כשחושבים על זה, זה באמת לא נורא. נראה לי הרבה יותר עצוב שחצי מלתחה שלך הלכה שם לאיבוד..." הוא אומר לי בעודו מחייך ומעודד.


השבוע עדיין לא תם. איני יודע כבר למה לצפות. אם תהיינה התפתחויות לא נעימות כלשהן, אני אשמח לעדכן אתכם ע"מ שתבכו עמי.