בעוד קרני השמש מבצבצות להן בדרכי חזרה הביתה מעוד אירוע המוני (זה הולך להיות סופ"ש קשוח, כי זו המסיבה השנייה ב-36 השעות האחרונות, ועוד 12 שעות יש אחת נוספת), הקשבתי לשיר שהתנגן ברדיו, והוא החזיר אותי בערך 12 שנים אחורה.
אז הסיפור שקשור לשיר מאד מעניין, אך ארוך מדי לשעה שכזאת. מניח שאאלץ להקדיש לו פוסט נפרד.
מה שכן רלוונטי לפוסט הזה, הוא ההבנה שחלפו 12 שנים, ויש אנשים שמלווים אותי אף מאותו הרגע ועדיין שמחים לחלוק כל רגע איתי. לא מובן מאליו בכלל, בפרט בימים שבהם אני מנסה להכיר אנשים חדשים ומוצא את עצמי לעתים מתאמץ מדי. ההבנה שאת האנשים הכי קרובים אליי הכרתי לגמרי במקרה, ללא מאמץ, בצורה הכי טבעית שיש, פשוט מדגישה לי שאני צריך לתת לדברים האלה לקרות לבד.
מי שרוצה לחבור אליי יעשה זאת, ומי שלא כנראה פשוט לא צריך להיות חלק מחיי. וכבר כרגע החיים שלי עמוסים באנשים ודברים נהדרים. או כפי שהטיבה להגדיר זאת האקסית המיתולוגית בזמן שנפרדנו: "לאבד אותך זה כואב, אבל לאבד את החברים שלך כואב אף יותר". (אני הנהנתי בהסכמה, אם היה לכם ספק. אני באמת מוקף באנשים נפלאים. הפחות ראויים פשוט נעלמים להם, וטוב שכך.)
ואגב השיר, הוא הוקדש לי ע"י מישהי שדי היתה "Sugar mama" עבורי לתקופה קצרה (אמרתי שזה מעניין, לא?). בכל מקרה, לא הבנתי אז, בעודי סטודנט תמים בן 27, עד כמה הוא באמת מחמיא כשהוא הוקדש לי.
בסופו של דבר זו המטרה העליונה, לענ"ד, בכל אינטרקציה עם מישהי שחפצים ביקרה (ובפרט בהקשר מיני/זוגי) - לגרום לה להרגיש הכי טבעית והכי מיוחדת שיש (והדיסוננס הזה משתלב נפלא כ"כ).
נ.ב.
ממש נחמד להגיע למסיבה SOLD OUT, לבקש בעדינות לפנים משורת הדין לקנות כרטיס, ואז לקבל מבט זועף מאנשים שמכירים אותי מהליינים הבדסמיים על זה שאני חושב לקנות כרטיס. היא פשוט החתימה לי את היד ודאגה שאעקוף את התור. אז תודה לכם (ובפרט לך). בהחלט לא מובן מאליו מבחינתי. 🤍