לפני 18 שנים. יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 11:06
קשה לעבוד בלחץ של זמן, קשה לתפקד כשכל רגע אתה מביט לשעון החול שמעליך ותוהה מתי הוא יגמר ומה יקרה אז, אבל אין ברירה אחרת. אתה תוהה אם ניתן יהיה לעשות משהו לאחר שהחול בשעון יגמר, אך זה מצב שאינך רוצה להגיע אליו. אתה מנסה לפתור את הבעיה כאן ועכשיו, אתה מנסה לגרום לעצמך להבין מה קרה ואיך ניתן לתקן זאת, אך לבינתיים זה ללא הועיל.
כנראה שזה טבעו של עולם: כשאתה מרגיש שאתה טוחן מים ובמקביל שעון החול שלך הולך ומתרוקן, אתה מבין שאתה עמוק בבוץ.
וכשאתה מתייאש לרגע, מתיישב על הרצפה בתחושת חוסר אונים, אתה נזכר בפניה היפות ובחיוכה שמילא את כל עולמך ומתבונן איך הם כעת הולכים ונעלמים מבעד להררי החול...