חבלים וחבלות

זה אף פעם לא נעשה קל יותר, אך כבר יודעים למה לצפות.

אני כבר ידעתי שהיא תגיע, למרות שהפעם היא קשה יותר מתמיד, אותה תחושת ריקנות שפושה לאט לאט ומתפשטת לאיטה מהבטן לחזה. זה רק התחיל וזה ילך ויחמיר.
אחרי יומיים שרק ישבתי וניסיתי בכל כוחי להתרכז בלימודיי, לפתע היה לי רגע מנוחה. הושטתי את ידי כבדרך אגב לטלפון שלי וחייגתי אליה. ברגע האחרון הבנתי מה אני עושה ועצרתי את עצמי.
פתאום אין עם מי לדבר, אין למי לכמוה, אין למי לצפות. הקול המתוק הזה שתמיד היה גורם לי אושר כבר לא נמצא בחיי ואני יודע שנותר לי רק להאשים את עצמי. אני רק חושב עליה כל הזמן ומקווה שיותר טוב לה ככה, כי זו אולי הנחמה היחידה שנותרה לי.

היא כבר אמרה ש"כשיש ספק - אין ספק". הספק אצלי הולך ונעלם ואני מאושר שכך. אני מודע לכך שיתכן שעד שיותר לי הספק, כבר לא יהיה לי למי לפנות והיא אולי תתקדם בחייה, אך הבטחתי לה שכשאשוב - אשוב עם תשובות.
הפעם אני מתכוון לעשות זאת כמו שצריך. הפעם היא תקבל את כל מה שמגיע לה ומגיע לה כ"כ הרבה...