אני חושב שלא ניתן להגדיר יותר טוב את התחושה הזאת של הבטן המתהפכת לה עמוק בפנים ובו ברגע את העלמותו של כל זכר לתיאבון שלי.
היא בטח היתה מאושרת כעת לשמוע על כך לו היינו עדיין ביחד; לדעת שאני מקנא לה כ"כ ומשתגע אפילו בגלל שמועה ששמעתי בחצי אוזן ולגמרי במקרה.
אבל אנחנו לא ביחד, היא אוספת את שבריה ואני את שבריי. אני עושה זאת בעיקר בניסיון עקר להתרכז בדף הנוסחאות שמולי והיא לבטח עושה זאת בדרכים קצת יותר פעילות. אולי עכשיו מתלהבים ממנה כמו שבאמת מגיע לה שיתלהבו ממנה, מהגוף שלה, עורה הצחור, מעיניה הכחולות ופניה היפות. ובנוסף לכך, היא באמת הזיון הכי טוב שגבר יכול לבקש לעצמו, בטח אם הוא חובב BDSM.
כששוחחתי על כך עם מכרה נבונה שלי, היא אמרה שהיא מקווה שהיא מזיינת עכשיו כל מה שזז וגורמת לעצמה להרגיש נחשקת ומוערצת, בדיוק כמו שמגיע לה (ויש פה יותר מדי "היא", אך המשפט עדיין ניתן להבנה בצורה סבירה, לענ"ד).
אני לא ידעתי אם לקוות זאת בשבילה או להתרכז בכאב הראש שרק המחשבה על כך גרמה לי.
אולי זה "החטא ועונשו" בגירסתו הפרטית שלי. את רסקולניקוב אוכלים יסורי האשמה והפרוניה. אותי אוכלים לאט לאט הקנאה וההרגשה הזרה לי כ"כ - להרגיש בלעדיה.
מה ניתן לאחל לאדם שאוהבים, אך מבינים שניתן לגרום לו בעיקר צער...?
לפני 16 שנים. 28 ביולי 2008 בשעה 17:46
