חבלים וחבלות

חזרתי לחדר בסביבות השעה עשר, לאחר שסיימתי את עבודתי. לא שיערתי לעצמי שהיא תסכים כששלחתי את ההודעה כמה דקות לאחר חצות, אבל התשובה שלה היתה די תמציתית; "בוא" היא כתבה לי ואני מצאתי את עצמי מתבונן כלא מאמין בהודעה.

את הדרך אליה זכרתי מהפעמים הרבות בעבר שעשיתי לכיוונה. הנסיעה היתה רגועה, אך כל כולי הייתי נרגש. הייתי בטוח שאגיע ונצא למקום המקורי שהצעתי בהודעתי, אך כשהגעתי היא רק התחילה להתארגן והבהירה לי שברור מאליו שהיא לא רצתה לצאת למקום שהצעתי מלכתחילה, אחרת היא כבר היתה כותבת זאת בהודעה. (כמובן. איך לא הבנתי זאת מלכתחילה?! הרי זה כה ברור! ממש...)

כעבור כמחצית השעה התיישבנו במקום שקט הצמוד לתחנת דלק אי שם בין רעננה להרצליה. האוירה היתה שקטה ונינוחה, השיחה זרמה לה והיה כיף לראות את חיוכה ולשמוע את תגובותיה שחסרו לי זמן רב כ"כ. חיוכה וברק עיניה תמיד האירו את החדר, אך נראה שהזמן שחלף רק העצים את האפקט הכה מוכר. שעה לאחר מכן זזנו משם והתקדמנו לכיוון ביתה. התיישבנו בגן בסביבה והמשכנו את שיחתנו. השעה היתה כבר לקראת 4:00 והנחתי שבכל רגע היא תכריז שהיא עייפה מדי ודרכנו יפרדו. נהניתי מכל שניה במחיצתה ולא רציתי שזה יגמר, רק רציתי שהתחושה הזאת תמשך, תחושה שזמן רב כ"כ חסרה לי.
לקראת השעה 4:00 היא אמרה שהיא בדילמה. כששאלתי בסקרנות מה הדילמה, היא ענתה שהיא לא יודעת אם להציע לי לעלות או לא. אני מניח שאת החיוך שעלה על פניי היה לי די קשה להסתיר, אבל אני בהחלט הייתי מופתע. מכל הדברים בעולם זה כמעט האחרון שציפיתי להם. כ"כ הרבה זמן לא היינו ביחד שאת התקווה לכך כבר הדחקתי לזמן רחוק בעתיד, אם בכלל.
לאחר שניה של התאוששות אני כמובן הכרזתי מיידית שאני לא אובייקטיבי ולכן לא אוכל לעזור בהחלטה הזאת, במיוחד כשאין מקום לספק לגבי העדפתי. "אתה גבר, אז ברור שאין ספק בכך" הפטירה ואני עניתי ש"אם היית רק זיון עבורי, אפילו אני הייתי נעלב" בעיקר בידיעה שזו באמת הסיבה האחרונה שבאתי.
המשכנו בשיחתנו, אך היה ברור לי כי רגע ההחלטה בנושא הולך ומתקרב. כמה דקות אח"כ, כשעמדנו בפתח ביתה, היא נעצרה לרגע ואמרה: "אתה צריך לבחור בין 1 ל-2." "מה זאת אומרת?" שאלתי. "יש לך כעת 2 אופציות. תבחר בין המספר 1 למספר 2." מיותר לציין שהמחשבה שבמו ידיי אבחר את המספר השגוי ואפספס בכך את הלילה איתה הטריפה אותי, אך הבנתי שאין לי כל ברירה. בתור ברירת מחדל ניסיתי לבצע שיטה חביבה שלמדתי בעבר שנקראת "קריאה בגבות" (וכנראה שיש אדם אחד לפחות כרגע שמבין את משמעות הדבר). "אני תמיד בוחר ב-2, אבל הפעם אני אלך אחר האינסטינקטים שלי ובוחר ב-1." אני לא סיימתי את המשפט וחיוך ענק התפשט על פניה.

זה היה מוזר להיות בחדר שלה שנית, כאילו שלרגע אני נמצא בתוך פלאשבק או חלום מתקתק, אך כה מוחשי. היא התיישבה על המיטה, הביטה לעברי וחייכה. "נחמד לראות אותך נבוך ככה." היה בזה משהו, בתחושה המאד מוזרה "של מה לעזאזל אני אמור לעשות כעת", אבל הבנתי שכנראה יש דברים שרק צריך להתחיל אותם והם ימשיכו מאליהם, שהרי סקס זה ממש כמו לרכב על אופניים: אתה תמיד גומר עייף ומזיע, אתה מאד נהנה בירידות ולפעמים אתה מוצא את עצמך עם שטפי דם לא צפויים.
התקרבתי אליה ונגעתי בעדינות בשערה. משכתי אותה אלי והתחלתי לנשק אותה. היה משהו משכר בטעם וברכות של שפתיה, במגע המושלם הזה, והעובדה שהיא אחת הנשים היחידות שפגשתי בחיי שיודעות לנשק כמו שצריך, אם לא הטובה שבהן, רק הוסיפה לכך. מאותו רגע התחלתי בתהליך פנימי של הכרה במציאות: אני באמת לא האמנתי שמה שקורה כעת באמת מתרחש. הכל היה כה מרגש, אך עדיין כה רחוק, בדיוק כמו חלום טוב מדי שאתה תוהה מתי תתעורר ממנו ותגלה שנשאר לך רק טעם הגעגוע בפה. החולצה שלה הוסרה באטיות וכך גם חזייתה השחורה. זמן כה רב לא חפנתי את שדיה המושלמים וזה אולי היה הרגע שבאמת הבנתי שמה שאני חש הוא מציאות ולא חלום.
אתה לעתים נדירות בחייך פוגש גוף שמגיב באופן מושלם לגופך שלך, גוף שאתה פורט עליו ומפיק את הצלילים המושלמים ביותר שניתן להפיק, בדיוק ברגע הנכון ובכמות הנכונה. זה לחוש לרגע נוסף את השלמות הזאת בחיבור עם מישהי, גם אם זה רק לזמן קצר כ"כ. וזה חוזר אליך בבת אחת: הדברים שהיא אוהבת, הדברים שגורמים לה להתרגש ושאתה יודע שאתה כה נהנה לעשות לה, הדברים שמרגשים אותך כשהיא אומרת אותם וברגע שאתה שומע אותה פולטת בהיסח הדעת "זה לא חוקי לגמור כ"כ הרבה", אז אתה מבין שאתה חלוד, אך כנראה שעדיין יש דברים שלא תשכח לעולם.

לקראת השעה שש בבוקר כבה לפתע האור בחדר עם הפסקת חשמל הזויה לחלוטין. היא כבר היתה עייפה ולי עוד היתה הדרך חזרה לירושלים. הייתי עירני לחלוטין בדרך חזור. זמן רב כ"כ שלא התרגשתי.





לא ציפיתי שבעקבות הפגישה הזאת ייושרו כל ההדורים ביננו, אך חשבתי שזה אולי ישפר את היחסים ביננו אף יותר ואולי, רק אולי, יגרום לכך שבעתיד נוכל להיות יחדיו שנית.
בינתיים אני מאושר מכך שהאופציה שנפגש קיימת, למרות שהיא כמעט ולא ממומשת.