קראתי אתמול פוסט קצר של מישהו המבוסס על פוסט שקרא באתר זה.
לא היה לי ספק שהוא קרא את הפוסט בו מתוארת פגישתנו בה השתנה הכל - אי שם ליד חוף הים בשעה שלוש לפנות בוקר, בה ישבנו קרובים, נוגעים לא נוגעים, והסתכלנו על הירח מעל והגלים מתחת, בה פרחו ניצני אהבתנו.
איך הצלחתי לכבות את שלהבת אהבתנו? כיצד הצלחתי לאבד את הדבר היקר מכל שנקרה בדרכי? אין לי ספק שצריך כשרון מיוחד לכך. אכן, בורכתי.
ואני יודע שביום בו איבדתי אותך הסתיימו להם חיי. אותם חיים שרצית עבור שנינו ורק כיום, שנה אחרי, אני מבין עד כמה הקדמת אותי. היית האדם הנכון במקום הנכון, רק שהזמן לא היה נכון עבורי.
בכל יום את עדיין המחשבה הראשונה במוחי והאחרונה לפני שאני נרדם. זה לא השתנה עדיין ולבטח לא ישתנה.
היכן שלא תהיי, מה שלא תעשי - היי מאושרת. מאושרת כפי שמגיע לך, לאדם הנדיר, היפה, החכם והעיקש שאת.
אוהב.
לפני 14 שנים. 23 בנובמבר 2010 בשעה 1:26
