היא כבר לא פה, היא עזבה. מאז ועד היום לא פגשתי מישהי שהצליחה להעביר תחושות וסיטואציה בעזרת מילים כפי שהיא עושה זאת. עשתה, לכל הפחות, אך מקווה שעדיין עושה.
היא כבר לא כותבת פה וזה הפסד שכולו שלי ושלכם. היא עזבה בגללי, או לפחות אחרי הפרידה שלנו, ואני בהחלט לא גאה בזה, אבל היא עשתה את מה שהיתה צריכה לעשות. ועדיין, כשאני קורא עד היום פה את כתביה ובפרט את הספר הקטן שקיבלתי במתנה ממנה עם אוסף הסיפורים שלה ותמונת עירום שובבה המסתתרת לה בסופו, אני יכול לחוש בגעגוע הטהור ביותר.
אני זוכר את התחושות הנפלאות שחשתי כשקראתי זאת לפני זמן לא רב מדי; את האהבה הקלילה שהיתה ברקע עם "למי צלצלו הפעמונים" ו"הקץ לנשק", את תחושת הההשלמה ב"שלושה חברים", את האהבה המשכרת והדואבת ב"הגברת עם הקמליות" אשר היתה עזה כמוות, את יסוריו של גיבור "ונוס בפרווה" ואת התשוקה שחש רק מלהזכיר את שמה, ואת האהבה נטולת הקשר למציאות של ריבי ב"למאטיס יש את הפרחים בבטן". אני זוכר עד כמה השתוקקתי לזה, עד כמה רציתי לחוש זאת ואיך יחלתי לעצמי שיום יבוא וכל זה יהיה שלי.
ובכן ילדים, מה שטוב לספרים ממש לא נחמד במציאות. אין כל כיף בגעגוע נכסף למטרה אבודה, אין כל תענוג בהתכווצויות הלב מכיסופים לאדם שכבר לא תזכה לראות בחייך ואין כל אושר באותו הרס עצמי שהביאני עד הלום. פשוט אין. אז אכן אלה תחושות שגורמות לתחושת חיים לעתים, כפי שרגש אכן גורם לחוש, אך אנוכי יודע שאני חש אותם על מנת לקוברם סופית ולקוות כי טובים מהם יגיעו תחתם, כי עכשיו זה כבר מאוחר מדי מכדי לתקן.
ועדיין, כשאתם נוברים לכם פה בארכיון המגזין ונתקלים באיזה סיפור שכתוב בצורה כה יפה, סיפור שמצליח להעביר את האוירה ביחד עם האושר, הכאב, הגעגוע, העלבון ודוק של שובבות, אז דעו לכם שהוא כנראה שלה, של אותה אחת, שלמיטב ידיעתי, היתה פה וכבר איננה.
https://www.youtube.com/watch?v=7l6EBvm1KK0