זה היה עוד לילה קפוא בעיר שחוברה לה יחדיו. איך ששנאתי את החורפים בעיר הקודש, למרות שבדיעבד אני יכול להגיד שבאותה העת ממש לא סבלתי, בלשון המעטה. ועדיין, באותו לילה קפוא אני זוכר שמשהו הדיר את שנתי. ניסיתי כל הזמן בתור סטודנט לשנות את הרגלי השינה שלי לטובה, כי אי אפשר ממש להתרכז כשהולכים לישון כל לילה בשעה 3:00 לכל המוקדם (ואני עדיין מנסה, אגב), אך הפעם גם כשנשכבתי לי במיטתי משהו מנע ממני להרדם.
השעה היתה כבר 3:30 כשקיבלתי את ההודעה בטלפון. אמנם הייתי רגיל לקבל שיחות והודעות בשעות מאוחרות, אך היתה זו שעה חריגה בהחלט. שום דבר כנראה לא הכין אותי להודעה המאד פשוטה שהופיעה: "אני וידידה שלי פה מחפשות מישהו שיזיין אותנו. מה דעתך להגיע?". אין ספק שבשביל אדם שמתמחה בדרכים עקיפות להגיד דברים עקיפים עוד יותר, היתה בבוטות הזאת משהו כה שובה לב ושאר איברים.
אז כן, הדבר הראשון שחשבתי עליו זה שמדובר בבדיחה ממש טובה, אז התקשרתי להגיד שזה לא נחמד לצחוק על דברים כאלה. היא דווקא נשמעה מאד עליזה, שיכורה ורצינית. "אז אתה בא או לא?"
מיותר לציין שאת הרגעים הבאים העברתי בניסיון לשכנע את המוח שלי שאני לא הוזה, להבין מה לעזאזל אני הולך לעשות עם עצמי ועוד יותר מכך - למה לעזאזל אין פאקינג מים חמים בשעה הזאת כשיש איזה 0 מעלות בחוץ! אז כידוע, אין טוב בלי רע והטוב הזה התחיל בניסיון למקלחת עם מים קפואים. הבה נגיד שהניסיון צלח באופן חלקי ואחסוך מכם את הפרטים על הצרחות שבקעו מגרוני וקשיי הנשימה שתקפו אותי שלאחר מכן.
כעבור כמה דקות, כשההתכווצויות בריאותיי כבר חלפו, שהצלחתי סוף סוף לחוש את פני ואף להזיז את פרקי אצבעותיי, התחלתי במלאכת ההתארגנות המבורכת. זה אכן היה די פשוט (גם מצב הלבוש שלי באותו רגע וגם דילמת הלבוש) - פשוט זרקתי עלי מכל הבא ליד (חורף בי-ם כבר אמרתי?) ויצאתי החוצה בניסיון נואש למצוא מונית. כעבור כמה דקות ארוכות מדי (עם חשש גדול שאקפא למוות או גרוע מכך - אקבל הודעת ביטול) עצרה לידי מונית שנראתה כאילו נלקחה מסרט פעולה לאחר מרדף אחד (או עשרה). אני חושב שבאותו הרגע גם אם טנק מצוות של החמאס היה עוצר לידי כנראה שהייתי עולה עליו, העיקר שיגיע כבר לקמפוס שאליו פניי מועדות.
בעודי בדרך הבנתי לפתע שאני גבולי מבחינת הסדרי התשלום ולכן ביקשתי מעלמת החן והחרמנות שתבוא לקראתי עם עוד 5 שקלים למקרה ויחסר לי. כנראה שהפעם (באופן מאד לא מפתיע) הנסיעה היתה מהירה מהרגיל, כי קיבלתי עודף על שטר 50 השקלים החדשים אותם מסרתי לנהג החביב שכל הדרך רק דירבנתי לנסוע כמה שיותר מהר והמצאתי כל 2 דקות סיבה חדשה מדוע מדובר בפיקוח נפש ויש להגיע מהר ככל שניתן. באיזשהו שלב הוא אף הציע שאולי כדאי שנתקשר למוקד חירום כלשהו, אך הבטחתי לו שכרגע רק אני על סף איבוד ההכרה וכל מה שהוא צריך זה אך ורק להגיע לשם מהר לפני שאני אכן מתעלף. נראה שזה דווקא עבד כראוי, חוץ מאותה משאית זבל שחתכנו וכמעט מחצה אותנו למוות, אך סוף טוב הכל טוב - הגעתי למחוז חפצי.
כנראה שזה אכן יום שבו הפופולריות שלי הרקיעה שחקים, כי אפילו השומר בכניסה נתן לי לעבור ללא כל בעיות. מסתבר שמחבלים בי-ם ישנים בין 3:00 ל-5:00 (שתדעו להבא). כך מצאתי את דרכי לחדרה של הדוברת לעיל. אני עולה במהירות במדרגות, נוקש בעדינות על הדלת ונכנס למזדרון הקטן, פותח בעדינות את דלת החדר ומגלה את החדר ריק. כן, בדיוק ככה. ריק, חשוך, ללא רוח חיים ורק עם מחשב אחד שנשאר דולק. מחשב זה נחמד, אבל די בניתי על משהו אחר.
ווטסון כמובן מנסה לשנס מותניו ולחשוב כמו שרלוק, אז הגעתי למסקנה שהן כנראה בדרך אלי לשער כדי להביא לי את הכסף כפי שביקשתי ואיכשהו מר מוכשר פה הצליח לפספס אותן. חיש מהר הסתובבתי על עקבותיי ואצתי רצתי לכיוון שער הכניסה.
אני יוצא לי מהבניין, עולה במדרגות המובילות לרחבה, רואה שתי דמויות שאכן ממתינות ליד השער וכשאני מתקרב אליהן אז הדמות עטויית המעיל פשוט מסתובבת אלי מבין הערפל ופותחת את המעיל. פשוט ככה. כבר ראיתי דברים בעברי, אבל אף אחד בשום מצב לא הכין אותי לזה! באותו רגע התבהר לי בדיוק מדוע קוראים לזה "פלאש"; פשוט מצאתי את עצמי מסונוור לחלוטין מזוג השדיים הענק והמרשים הזה שהיכה אותי בסנוורים. גם לראשונה בחיי הבנתי מה זה באמת חוסר תפקוד מחשבתי טוטאלי, כי הריק האבסולוטי שלא קיים על פני כדה"א הופיע כרגע בראשי. מכאן ואילך, אשקר אם אגיד שאני ממש זוכר את הדרך לחדרה של א', אך לפחות אני יודע שהובלתי ע"י זוג ידיים נאמנות, כי אכן הגעתי בסוף לאנשהו.
כשנכנסתי לחדר החשוך קימעה עדיין לא הבנתי לחלוטין מה קורה איתי בדיוק, אבל אף אחת מהן לא ממש נתנה לי זמן לעכל את מה שקורה ועתיד לקרות. בעוד שחברתה סוגרת את הדלת מאחוריי היא כבר הספיקה להסיר את חולצתה, לחשוף את שדיה המושלמים ובאותה נשימה להפיל את הג'ינס שלבשה לרצפה. במקביל, חברתה שסגרה את הדלת נעמדה לצידי ופשטה את המעיל שלבשה וחשפה את גופה הצחור לפניי. באותו רגע ממש זה היכה בקצה האחורי של ראשי - אני לא המנה העיקרית, אני בעצם הקינוח! הבחורות האלה בילו כבר זמן רב ביחד לפני שהגעתי, למדו אחת את השניה לעומק, חשפו טפח אחר טפח, נגעו והתנשקו, ליקקו והתמזגו להן עם הרכות העצומה של שדיהן הנוגעים אלה באלה, עם הלשון העדינה שטעמה טעמה של רכות ועם ניחוח שיכר אשר סחף אותן למחוזות רחוקים עוד הרבה לפני שאפילו קיבלתי את ההודעה שהובילה אותי לכאן. אני זוכר את ההלם מההבנה הזאת מכה בי ואיך הוא נעלם לפתע כשתכולת העיניים פשוט כרעה על ברכיה, פתחה את מכנסיי והכניסה את הזין שלי לפיה בזמן שאני עדיין בוחן את גופה החשוף והמדהים של חברתה לצידי. מצאתי את עצמי בסיטואציה שרק יכולתי לחלום עליה, מוקף בכל מה שיכולתי לבקש ועדיין מנסה להסיט את ידיי מהן בכל דרך אפשרית. לא שלפתע התחלתי לשמור נגיעה, אלא יותר כי ידיי היו עדיין קפואות מהכפור השורר בחוץ ולא רציתי לגעת באף אחת מהן (לצעוק זה נחמד, אבל לגרום להן לצעוק רק ממגע זה פחות). בין שהן הבינו זאת או לא, האחת פשוט תפסה את ידי הימנית והניחה על ראשה בעוד השניה לוקחת את ידי האחרת בעדינות ומניחה אותה על שדיה. אני זוכר שניסיתי למלמל שאני קר, אך היא פשוט לחצה את ידי על שדיה והצמידה את שפתיה לשפתיי.
יוזמת האירוע, אותה האחת שבעצם הכרתי, היתה הנשקנית הכי טובה שפגשתי בחיי, עם שילוב מושלם של שפתיים ולשון, תיאום מדהים של חוזק ורכות ויכולת התאמה פנומנלית לשפתיי שלי, אבל לראשונה בחיי חשתי מישהי שאולי יכולה להשתוות אליה.
זה כבר היה פשוט טו מאץ' בשבילי וזו רק היתה ההתחלה...
