"אני בדרך כלל מתעבת אנשים בכלל, פה בארץ בפרט ובכלוב במיוחד, אבל אתה דווקא גורם לי לחייך. איכשהו יש בך שילוב ראוי של נחמדות וסאדיזם, אולי קצת יותר מדי נחמדות." כמה נפלא זה מחמאות על הערב, חשבתי לעצמי, ועוד ממישהי שאני בהחלט מעריך, אבל עוד לפני שהספקתי להסיט את יד ימין על מנת לטפוח לעצמי על השכם היא המשיכה - "אבל אתה חייב להפסיק להתבכיין כמו ילדה קטנה ועוד לעשות את זה בבלוג שלך לפני כולם."
אין לי בעיה עם ביקורת בונה, אבל אני? מתבכיין כמו ילדה קטנה? אני?! זה לא הוגן לקרוא לי ככה, לכנות אותי בשמות מעליבים שכאלה, להפיץ עלי שמועות שוא, להגיד לי את זה כאילו שיש בזה שמץ של אמת, בכלל לחשוב שאני מתבכיין ועוד כמו ילדה קטנה... לי היא קוראת ככה? לי?! זה היה ממש מעליב ופוגע (או פוגע ומעליב, אני עדיין מתלבט מה יותר). זה ממש לא הוגן, אבל ממש לא. כאילו כזה, שאם יש משהו שהוא לא הוגן, זה לקרוא לי "מתבכיין כמו ילדה קטנה", כי אם יש מישהו שיודע לקבל ביקורת בונה זה רק אני (ואני יכול לחשוב על עוד חכם סיני שהכרתי בעבר, אבל הוא כבר חטף התקף לב ומת אחרי איזו ביקורת ארסית בעיתון). וזהו, זה מה שיש לי להגיד על העלבון הזה שהוטח בי ככה לחשכת הליל בעזרת הטענה הנלוזה, שאני רק מתבכיין כל הזמן (ועוד כמו ילדה קטנה)! אני לא מתבכיין אף פעם. המושג אפילו לא מוכר לי בכלל. אני ובכיינות? אני?! אני בכלל בהלם מהמחשבה הכה מעליבה, כה מכעיסה וכה מתריסה שהועלתה פה, שבכלל עלתה על דל שפתיה. ואני פשוט אתעלם מזה באלגנטיות בעודי מחבק חזק את כרית הדמעות הספוגה שלי בזמן ששיר נוסף של בריאן אדאמס מתנגן ברקע.
מתבכיין עאלק.
