במסגרת ההופעות הרבות שאני זוכה ללכת אליהן לאחרונה (ותודה לידידותיי שהביאוני עד הלום גם פה), מצאתי את עצמי לגמרי במקרה (זה מה שאני מספר לעצמי) בהופעה של "המאסטרו" A.K.A. צביקה פיק.
אתחיל מהסוף - ההופעה שווה כל שקל. אמנם היא היתה קצרה מדי לענ"ד (שעה וחצי בלבד כולל דיבורים), אבל במקום הופעת סנוב שלה ציפיתי, מצאתי על הבמה אדם שמתקשר עם הקהל בצורה נפלאה, יודע לצחוק (גם על עצמו) ולא בוחל להגיד את דעתו בצורה הכי משעשעת שניתן להעלות על הדעת. נפלא.
אממה? היו (עוד) כמה דברים שהפריעו לי:
ראשית, למה לתת לזמרת הליווי לשיר את "לא אני הוא האיש" של אלכסנדר פן? זה לחלוטין שיר שגבר אמור לשיר, שלא לדבר על זה שהביצוע שלה היה בינוני בלבד.
שנית ואף יותר מכעיס, שלושת השירים היותר מפורסמים (לענ"ד, פעם שניה) באותו הערב, שעליהם מר פיק היקר אמר "השיר הראשון שכתבתי", "אחד משלושת השירים שכתבתי לעפרה חזה" ו"השיר שכתבתי שאני הכי אוהב" ("אין מדינה לאהבה", "שיר הפרחה" ו"אני אוהב אותך, לאה" בהתאמה) - אף אחד מהם לא נכתב על ידו, אלא רק הולחן. ואני מצאתי את עצמי תוהה איך לעזאזל הוא ידע לבצע קונוטציות מקראיות כה מרהיבות באחרון. אז לא, מסתבר שאהוד מנור יודע לעשות זאת. כמו כן, יהונתן גפן כתב את "אין מדינה לאהבה" ואסי דיין את "שיר הפרחה".
אז "המאסטרו" אולי יודע להלחין נפלא, אבל צריך ללמד אותו עברית - יש הבדל דק בין "הלחנתי" לבין "כתבתי". הגיע הזמן שגם הוא ידע זאת בגילו המופלג.
נ.ב.
הופתעתי כשגיליתי זאת - איך שיר עם לחן של צביקה פיק מבוצע על ידי זוהר ארגוב?
http://www.youtube.com/watch?v=DyXhY6MvwJE