השעה היתה 4:15 בבוקר כשפעמון הדלת צלצל. זה היה לא צפוי בעליל מצד אחד, אך כנראה שהגיוני לאור מה שהתרחש בארבע השעות האחרונות.
נאלצתי להפסיק את הכל ולגשת לדלת. כשהסתכלתי בעינית גיליתי שם ארבעה כחולי מדים הממתינים מעברה השני. אין לי בעיה עקרונית עם חשפנים, אבל ארבעה זה באמת יותר מדי לדעתי. אחד מהם צלצל בפעמון שנית. חזרתי לרגע לחדר השינה ולבשתי את הבוקסר שנזרק לו לקצה החדר.
כשפתחתי את הדלת האחד שצלצל בפעמון הציג את עצמו כשוטר במשטרת ישראל ואמר שהתקבלה קריאה על "אשה במצוקה שצועקת ללא הרף בשעות האחרונות". הוא שאל אם הכל בסדר ואז התקרב אלי באטיות ושאל בשקט "אפשר לשאול אם אתם באמצע יחסי מין?" בעודו רוכן לעברי.
השאלה גרמה לי מעט לגחך, אך עניתי לו שכן, זה בדיוק מה שקורה.
"אני לא רוצה להפריע", הוא ענה, "אבל אני צריך לראות שהיא בסדר."
ביקשתי מהם להמתין לרגע, סגרתי את הדלת ומיהרתי לחדר השינה. היא שכבה שם על הגב, סהרורית מרוב גמירות, עונג וכאב שגופה חווה ברציפות בשעות האחרונות. היא לא הבינה על מה אני מדבר כשאני אומר לה שיש שוטרים בדלת והיא צריכה להתלבש. היא סירבה לעשות זאת ורק מלמלה "לא, אבל אתה חייב להמשיך. זו בדיוק הנקודה שאני רוצה להגיע אליה, אתה חייב." ארבע שעות של הכנה, של בניה מחושבת של הסיבולת שלה, של אורגזמות שהלכו והתעצמו - והכל נגדע באיוושה אחת. בעודי מנסה לדבר אליה בהגיון, לשדל אותה שעליה להתלבש וזה כרגע לא נתון לדיון, התחלתי לפרום את החבלים הרבים שכיסו את גופה; ידיה היו מתוחות לצידי המיטה, רגליה מפושקות וקשורות היטב, צווארה היה מתוח כלפי מעלה וקשר נוסף באזור החלציים שלה הצמיד את הרטט לדגדגן הרגיש שלה ורטט ללא הרף בעודי מצליף בה. אני מתחיל לשחרר את החבלים וממשיך לדבר אליה בעדינות ובאסרטיביות. קולות ההתנגדות שלה מתמעטים והיא מורידה מעליה את החבלים לאחר שהם מותרים. היא קמה באטיות, אך כמעט ומאבדת את שיווי המשקל, נשענת עלי בעודי אוחז בה ברגע האחרון. הגשתי לה את השמלה הקצרה והצמודה שהיא באה איתה וירדה זמן מועט לאחר שנכנסה לביתי, מסייע לה מעט ללבוש אותה.
צלצול נוסף נשמע בפעמון. הדקות הארוכות שלקח לי להתיר אותה כנראה שעוררו את חשדם את האורחים הלא קרואים. "בואי, את רק צריכה להגיד להם שלום והם ילכו." אני עדיין לא בטוח שהיא בכלל יודעת ומבינה מה קורה איתה כשאני מוליך אותה לחלל הכניסה לביתי.
אני פותח להם את הדלת והאחראי שדיבר עמי מקודם נכנס. הוא מסתכל לרגע מסביב ואז מתקדם שני צעדים לעברה. "הכל בסדר?" הוא שואל. היא מחייכת חיוך מבויש וסהרורי מעט ועונה "כן, הכל נהדר." הוא לפחות ענייני ומיד לאחר תגובתה הוא מבקש סליחה ויוצא. הם אפילו לא העירו לנו על הרעש, למרבה הפלא. כנראה שהשילוב של גניחות, אנחות והצלפות באמת הדאיג את השכנים מסביב יותר מאשר הרעש עצמו שהטריד את כל השכונה.
אני מדליק את האור בסלון ומושיב אותה בעדינות. מגיש לה כוס מים ומתיישב לידה. אני מסתכל עליה לרגע. "מזל שלא הדלקתי את האור בכניסה", אמרתי בעודי מחבק אותה, "אחרת הוא היה שם לב לכל סימני החבלים על הידיים והרגליים שלך, אך בעיקר לאלה שלאורך הצואר שלך." נראה לי שבמקרה שכזה הכל היה נגמר אחרת לגמרי.
