ראש או לב?
זו השאלה העיקרית שאנו נתקלים בה כשאנו באים לבחון את בן/ת הזוג שלנו.
תמיד תהיתי למה אנו מתעקשים לכך שהרגש נובע מהלב. כולנו יודעים שבסה"כ מדובר בשריר לא-רצוני שמספק דם לאיברנו החביבים למדי. הראש הוא שמספק לנו גם את הרגשות שלנו. תשובה חלקית בלבד עניתי לעצמי עד היום לשאלה הזו: קשה לנו להודות שהקונפליקט הכי קשה שלנו (ובד"כ מדובר בקונפליקט שכזה) נובע ממש מאותו מקום. הרבה יותר קל לנו לחיות באשליה שיש לנו חלק שהוא שכלי בלבד וחלק שהוא רגשי בלבד ושניהם "נאבקים" להם בתוכנו.
כמו כן, מעולם לא פגשתי מישהו שטוען שהדילמה שלו היא "הראש או הריאות/כליות/כבד/טחול". למה לב? כי אספקת הדם שלנו מאד תלויה ברגש שלנו, בניגוד גמור (כנראה) ליכולת הכליות שלנו (שלא משתנה כ"כ לפי הרגש שלנו).
מישהי שאני מוקיר יותר מכל (השם שמור במערכת ובחדר הלב השמאלי העליון שלי) אמרה לי פעם שכאב זה הרגש האמיתי היחיד שיש. הוא שם בלי שום ספק, הוא כואב וצורם ותקבל הרבה ממנו במשך החיים, בניגוד גמור לרגשות אחרים. כשהיא אמרה לי זאת, לא ידעתי מה לענות לה. ידעתי שאני חולק עליה, אך לא ידעתי לפרש זאת במילים.
היום סוף סוף הבנתי (מה שנקרא: לאט אבל בטוח). דווקא הרגשות האחרים הם הרגש האמיתי. הכאב הוא חיצוני - הוא יוצר סימן על העור או חתך, לעתים גם נשפכים להם כמה טיפות דם יקרות מפז, אך זה מאד נקודתי (גם אם הנקודות הללו ממלאות את כל הגוף שלך). לעומת זאת, כשאתה חש משהו - אתה חש זאת בכל גופך ומבפנים. אתה מרגיש את לבך פועם, את הדם מאיץ בגופך ומשפיע על כל חלק קטן בגופך (ועל כל תא בודד), אתה מסתחרר מההרגשה הזו (כשהיא חזקה מספיק) והיא לא נקודתית. דווקא בגלל שההרגשה הזו כ"כ לא ניתנת למיקוד זה מה שהופך אותה לכה עוצמתית, כוללנית ומכילה. היא הרבה יותר עוצמתית ופנימית מהכאב החיצוני.
ב-1984 (מאת ג'ורג' אורוול) ניתן לראות שזה בדיוק מה ש"האח הגדול" מנסה לעשות. לשבור את האדם מבפנים ולגרום לו להרגיש את "אהבתו" של "האח הגדול", לא לשבור אותו פיזית ע"י כאב. ככה הוא מבטיח את השליטה באנשים מבפנים ולא רק חיצונית.
בכל אופן, אחרי כל הברברת הזו נחזור לשאלה המקורית: ראש או לב? במה נבחר כששניהם יתנגשו.
כל חיי בחרתי בראש. לראשונה בחיי בחרתי ללכת באופן מלא אחר ליבי ולא להקשיב לחששות הראש. גם הראש תמך בכך שהיא מדהימה (קשה להתעלם מחוכמתה, אישיותה, יופייה וכשרונה), אך הביע חשש לא מועט מכך שהיא באמת יותר מדי מכדי שאוכל להתמודד איתו, אך הלב צעק שהיא ה-אחת.
הפעם בחרתי ללכת בשביל המפותל של ליבי, מכיון שהרגש שלי היה כה חזק שלא יכולתי לעמוד בפרץ. ישנם רגעים שאתה יודע (ועדיין חושש) שהיא האחת. שאי אפשר לעשות שום דבר נגד זה, אלא רק להתכחש לעצמך ולליבך (ויותר מכך - לשכלך). אז אתה הולך. זה לא קל, אבל זה משתלם.
הידיעה שאני זוכה לדבר, לאכול, לישון ולשכב עם האשה הכי מדהימה שקיימת עלי אדמות - זה שווה את זה. זה שווה כל רגע ונותן טעם לכל נשימה שלי. לאחר שטעמתי אותה, כעת איני יכול להמשיך בלעדיה. היא יודעת זאת ואני רוצה שהיא תדע זאת. אני מקווה שיום אחד אוכל לגרום לה לחוש כפי שאני חש. אני מניח שכרגע חובת ההוכחה עלי בנושא.
דרך אגב, רבים שקראו את פרסומיי הקודמים סוברים שאני ממשיך במסלול הנאיבי/תמים שלי. ובכן, אני גאה בו ובי. אני מאמין שהעולם הזה אכן יכול להיות עולם מושלם, רק באמת צריך לדאוג שהוא יהיה כזה. אם מצאתי בה והיא הפכה אותי לשלם, כנראה שדבריי יתבררו כנכונים. כעת רק עלי לשמור עליה מכל משמר. בעיקר מפניי...
לפני 18 שנים. 3 בספטמבר 2006 בשעה 7:33
