המעבר הזה לא פשוט בכלל, בין הדאגה וההכלה לבין הצורך לחנך אותה.
היא שמחה ומלאת אנרגיות והבית שלי, שהיה שקט זמן רב ורק ניעור לו מגניחה לגניחה ומהצלפה להצלפה, פתאום מלא חיות ואושר. היא מנקה, מסדרת, מבשלת, מקבלת את פניי בעירום ובקפיצות של שמחה כשרק קולר על גופה, אך עדיין יש רגעים שבהם היא לא נוהגת כשורה. אמנם הותרו לה מספר דברים בתיאום מראש ובאישורי, אך לעתים היא לא מקפידה על הפרטים וחורגת מעט, מרשה לעצמה לעשות דברים שלא יעשו. לו רק היתה מבקשת רשות מלכתחילה ומנסחת את רצונה כראוי הייתי מתיר לה, אבל היא לא מקפידה על כך.
ברגעים האלה אין ברירה, אלא לגרור אותה בשיערה לחדר השינה, להשליך אותה על המיטה, לרתק אותה בזמן שאני קושר את גפיה ואז למתוח את החבלים כדי שלא תזוז. כשהיא מנסה עדיין להיאבק ולהתנגד, מנסה להראות לי שלא אשבור את גאוותה ואשלוט על גופה, אני גם מחדיר את הוו האנאלי לישבן הצר שלה, מעביר את החבל המחובר אליו לראש המיטה ואז ממשיך ומחבר אותו לידיה. עתה כל תנועה שלה תעלה לה ביוקר, בעזרת וו המתכת הגדול הזה שינוע בתוך ישבנה ויתן לה לחשוב פעמיים על כל תנועה שלה.
ההצלפות שיבואו לאחר מכן ידאגו להבהיר לה כיצד היא צריכה להתנהג להבא, במה היא טעתה ועל מה היא משלמת. כשאחדור לתוכה ואשתמש בה פעם אחר פעם, היא תפנים למי היא שייכת ועד כמה גופה כבר לא ברשותה. התחושה הזאת של כדורי הוו האנאלי בישבנה בזמן שאני בתוכה, של הכאב בישבנה והעונג בכוס הצר שלה, רק הופכים את תערובת הגניחות והאנחות האלה למנגינה עריבה כל כך. גמירות כאב שלה מלוות בכיווצים שלא ניתן לטעות בהם.
אחרי שהיא מגיעה לאפיסת כוחות אני גומר עליה. משחרר את החבלים באטיות ונותן לגופה לקרוס על המיטה. באותו רגע רק נותר לי לחבק אותה ולהרגיש איך היא מתכרבלת בתוכי, מנסה להבהיר לי בעזרת גופה עד כמה היא שלי.
היא תתנהג כראוי בימים הקרובים. לאט לאט זה יתרופף מעט ואז הכל יתחיל מההתחלה. הדרך אולי שונה כל פעם, אך התוצאה תהיה זהה.
