לפני 10 שנים. יום שני, 1 באוגוסט 2016 בשעה 20:05
אין מקום ואין זמן. פשוט אין. העבודה שוחקת, הסביבה לוחצת ולך עכשיו גם תמצא זמן לסידורים (הדברים האלה שצריך לעשות כדי שהבית לא יתפרק, למשל). אז החלטתי שנמאס לי. כל פעם כשהיא מציקה לי שהיא רוצה סשן, אני פשוט שם אותה בארון.
מאלתר איזו קשירה, דוחף לה גאג או חתיכת בד לפה, עוטף יפה ודוחף לארון. אין לי מקום לכלוב או משהו מיוחד אחר (לך תסביר לאורחים מה עושים עם זה ולמה זה שם), אז סתם פיניתי מדף ודחפתי אותה פנימה. היא התאימה בדיוק. אמנם היתה התנגדות מועטת, אבל בסוף היא השתכנעה שעדיף להכנס לארון לבד כשהיא שלמה ולא להמשיך להתנגד, כי אז זה יקרה בחתיכות.
אז עכשיו כשאני מתארגן יש שקט, כשאני צריך לחשוב יש שקט וכשהיא סתם קופצת ומציקה - סוף סוף יש שקט.
רק צריך לזכור להוציא אותה כשאני יוצא לעבודה. שקט זה נחמד, אבל בלעדיה שקט לי מדי.