אני מניח שמספר אנשים (בעיקר נשים) יקללו אותי לאחר קריאת פוסט זה, אך אני מבטיח לכם: אין לכם במה לקנא. הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר (והוא סתם סינתטי).
אמי תמיד נהגה להגיד בילדותי שההבדל בין שמנים לרזים הוא ששמנים אוכלים כשהם עצבניים ורזים לא מסוגלים לגעת באוכל. אני, כנראה, שייך לקבוצה השנייה, אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שחודש וחצי לאחר שגיליתי שאני מאוהב (והאמינו לי, זה מכה בך ללא רחם ביום קייצי חמים ומיוזע) ירדתי שש וחצי קילו שהביאו אותי לשפל משקלי מזה 8 שנים לפחות (מעבר לכך לא זוכרים בגילי המופלג).
מילא אם אלה היו סתם שש וחצי קילו, אבל הם היו ה-שש וחצי קילו שלי, אלה שהזעתי ועמלתי קשות עבורים בחדר הכושר הצנוע של מקום לימודיי. ניסיונותיי הדי עלובים להחזירם באכילה די עלו בתוהו. אני מניח שאני אכן חייב להתאמן כדי לעורר במקצת את התיאבון הדי עלוב שלי ואולי (עם קצת מאמץ והרבה תקווה) אחזיר עטרה ליושנה ומשקלי לימי הזוהר הגדולים והכבדים שלו (טוב, נו, הכל יחסי בחיים).
דרך אגב, לאלו שמתעניינים איך בכלל מגיעים למצבי, אז הכל נובע מתזה מאד פשוטה: אוכל זה בזבוז של זמן. אני מניח שאם עד עתה חלק מכם חשבו שאני יצור מוזר, כעת בטח מכריזים על כך רשמית בחוצות הכלוב, אבל זו האמת: אוכל מבחינתי זה בזבוז זמן טוטאלי. אני לא אגיד שאני אוכל כל דבר או שאיני יודע מהו אוכל טעים ואיכותי, אבל אם זה היה תלוי בי - הייתי בשמחה בולע גלולה מסכנה שהיתה פותרת אותי מהצורך המעצבן לקנות, להכין, לבשל ולאכול.
אז למה כתבתי כל זאת?
ראשית, סתם כדי לבזבז עוד 10 דקות מחייכם העלובים (לא להפגע - אני יודע שלא לקח לכם כ"כ הרבה זמן לקרוא כמה שורות). 😄
שנית, כי אני הולך כעת לחגוג את האימון הראשון שלי מזה חודשיים. אני כבר רואה את מדריך הכושר שלי מביט בי בתדהמה, צורח עלי וחובט בי בזעם (אולי באמת כדאי שאגלה לו שאני מעדיף את הצד השולט על פני הנשלט...)
ומילת סיום קטנה,
אם מישהו/י מעוניין/ת לתרום כמה קילוגרמים נחמדים ממשקלו/ה (עדיפות גדולה לשרירים על פני שומן), ניתן להשאיר הודעה בפוסט ואחזור אליכם בהקדם.
תודה והמשך אכילה מהנה.
לפני 17 שנים. 19 בספטמבר 2006 בשעה 14:10
