חבלים וחבלות

אזהרה: אם הקאתם כשקראתם את הפוסט הקודם (כרונולוגית), אני באמת מציע לכם להצטייד בשקית גם הפעם.

היום עוד פעם לא אראה אותה. ליבי במערב ואנוכי בסוף מזרח. גם הלילה, כנראה, אשכב כמה שעות במיטתי ואחשוב על מגעה, ריחה וקולה לפני שהשינה תכבוש אותי וארדם לבד.

היום חשבתי על כך שכ"כ הרבה אנשים מודעים ליופיה ונהנים לראותה בכל רגע. תגובתו של ידיד שלי שפגש בה לאחרונה היתה: "אמרת שהיא יפה, אבל לא האמנתי שעד כדי כך".
בין כל שלל הזכרונות שלי שקשורים למראה שלה (ותודה לאל שיש הרבה כאלה), ישנו אחד מיוחד מאד, שכל פעם כשאני לבד אני נזכר בו ומחייך:
היא היתה אחרי מקלחת, שיערה בוהק ורטוב, מדיפה ריח משכר ומדהים (כרגיל, יש לציין). היא ניצבה לה מול המראה והחלה להתכונן ליציאה שאליה תכננו להגיע באותו הערב. דיברנו תוך כדי, כרגיל, אך לפתע היא שאלה אותי משהו ברצינות גמורה, שאלה די קיצונית שגרמה לי לגמגם לכמה שניות ואפילו לתהות מה לענות. אני עדיין מחפש היכן לקבור את עצמי ואז הבחנתי בזה: בחיוכה המדהים שצץ לו בעדינות בין שפתיה. לראשונה, ראיתי אותה מנסה להסתיר ממני את חיוכה (המדהים), אך לא ממש מצליחה, מבין שכל מטרת שאלתה היתה כדי לגרום לי להגיב כפי שהגבתי.

מבין כל חיוכיה המדהימים, מבין כל צחוקיה היפים - את אותו חיוך כבוש אני זוכר יותר מכל.