אזהרה: מאחר ומדובר בפוסט מאד ארוך, מומלץ לחלקו לכמה חלקים ע"מ למנוע התאבדויות במהלך הקריאה.
סימניות תחולקנה בסוף הפוסט.
מאחר ורבו האירועים בשבועיים סוערים ומסעירים אלו, להלן סיכום מקוצר את הקורות אותי בשבועיים אלה.
חשבתי שאכתוב כל זאת רק מחר, אך מכיון שאני מניח שמחר אהיה עסוק בהתפלגות נורמלית, החלטתי לוותר על התענוג ולערב להם שמחה בששון.
ימי ראשון-שני-שלישי (לפני כשבועיים):
2 מבחנים בבדידה: בדידה א' ולאחר מכן בדידה ב'. בזאת תמו להם "100 שנות של בדידה" ואני יצאתי לחופשי.
יום רביעי:
יום שכולו מיני-פרוייקט בארגון וניהול קבצים. מי צריך BDSM כשיש משהו מענה כמו מיני-פרוייקט על הראש?
יום חמישי:
השיבה הביתה. לאחר חודש(!) שלא הייתי בבית וישבתי בודד וגלמוד באוני', התרתי לעצמי לשוב לביתי לאחר קבלת האישורים המתאימים. יש לציין שמצאתי את הבית די בקלות - הכתובת היתה מדוייקת והתמונה של הבית מאד עדכנית.
ימי שישי-שבת-ראשון בבוקר:
סופ"ש סוער ומסעיר בצפון. התחיל עם יום שישי יפהפה בו נסענו לנו צפונה עד לגבול, שם לנו לנו בצימר נחמד.
יש לציין שהטיול לווה בהתקפי לב קצרים (ככה זה כשאתה משתכנע לתת לה לנהוג כל הסופ"ש...) וכמה מסלולים די ארוכים.
כמו כן, התברר לי שלצאת עם מישהי כמה פעמים זה מאד מרגש (במידת מה), אבל לשהות איתה 72 שעות ברציפות זה קצת שונה...
היא חכמה, מעניינת, אכפתית וממש חושקת בחברתי, אבל למרות כל התכונות הטובות והמדהימות שלה, אני פשוט לא נמשך אליה.
ברגע שהבנתי את זה (אני עדיין מאמין שיש במשיכה משהו כה רדוד, אבל כנראה שאני אאלץ להכנע לעצמי), נוצר ביננו ריחוק מסויים שלא הפריע לטיול, אך די פגע באינטימיות.
נסענו חזרה למרכז ביום ראשון בצהריים ובכך תמה לה מערכת יחסים נוספת וקצרה בחיי.
יום ראשון בצהריים-ערב:
אינני יודע אם זה צירוף מקרים או לא, אך מישהי שהכרתי לא מזמן באה לבקר במרכז (היא גרה בצפון הרחוק). קבענו להפגש ולשבת על כוס קפה. הכל היה חביב למדי.
היא לפתע הציעה שנלך לנו מקום אינטימי יותר. מכיון שאני סחבתי על גבי תסכול מיני מסויים של שלושה ימים עם מישהי שלא כ"כ נמשכתי אליה (ונוסיף לכך חודש שלם מלפני כן שבו תקעו לי פונקציות רקורסיביות במערכת העיכול), לא יכולתי לסרב להצעה שכזו.
נסענו לנו למקום אינטימי יותר.
כשישבנו על המיטה, בהתחלה רק דיברנו. היה לי כיף רק להתבונן בה בחדר האפל.
את הנשיקה הראשונה עמה לא אשכח. זו היתה התחלה של האירוע המיני הכי מרגש בחיי עד עתה - שעתיים וחצי של שכרון חושים. לא היה שום דבר מיוחד במה שעשינו, אך הכל זרם בצורה כה מדהימה.
העדינות המדהימה של הנשיקות שלה הפכו לרכיבה פראית כעבור מס' רגעים. האסרטיביות שלה צצה לה מאי שם והיא פשוט שלטה בהכל וכן, גם בי. את המעבר מהשליטה שלה בי לשליטה שלי בה כה קשה לי לציין, כי הכל קרה בצורה כה טבעית. כשידיה קשורות מאחורי גבה וראשה קבור בתוך הכרית יכולתי לשמוע את צרחותיה במעומעם.
היא היתה כל מה שחלמתי מבחינה מינית - יפה, יצירתית, חסרת עכבות מיניים ושילוב מושלם של רוך-שליטה-נשלטות. לא עשינו שום דבר מיוחד, אך כל דבר שהיא עשתה - היא עשתה זאת בצורה מושלמת...
מבחינה מינית, יתכן ואלה היו השעתיים וחצי הכי טובים שהיו לי בחיי למודי הסבל והיגון (טוב, אז קצת הגזמתי עם היגון. מותר לי קצת להקצין).
נאלצנו להפסיק באמצע. השעתיים וחצי הללו לא הכילו ולו בעשירית את שרציתי להכיל במפגש המדהים הזה, אך היא נאלצה ללכת.
הסעתי אותה חזרה לביתה ושם נפרדנו לנו.
יום שני-שלישי (ערב חג ויו"ט ראשון דפסח):
משפחה, אחיינים (ובעיקר אחיינית גדולה שאוהבת להציק לדוד שלה). כבר שכחתי עד כמה זה כיף ומשגע שיש סביבך ילדים קטנים. הכל הופך להיות מרגש, מהיר ובלגן נטול מעצורים.
סליחה על ההשוואה, אבל לשמור על ילד בן 3 הרבה יותר מעייף מכל סשן/סקס אחר שיהיה בעולם בזמן מקביל. למזלי הרב, בסוף הוא נרדם ואני יכולתי לקרוא לי קצת סוף סוף.
במוצאי החג ראיתי את המשחק עם חברים. היה כואב לראות את מכבי חוטפת על הראש, אך בתור אוהד קבוצה יריבה מהארץ, הדבר לא כ"כ הפריע לי. יותר הזדהיתי עם כאבם של ידידיי.
יום רביעי:
הפעם אני מתאושש מיום האתמול (אחיינים) ומתכונן ליום רגוע בביתי.
אני מגלה להפתעתי שאותה בחורת חמד שפגשתי ביום ראשון היא חבורת חבר. לוקח לי כמה שניות לעכל זאת, אך אני מאז בלבטים: האם הייתי רוצה לדעת זאת לפני כן או לא?
לו ידעתי זאת לפני כן, הרי שלא הייתי שוכב עמה. חבר הוא לא קיר ואני לא מאמין בלהתקע בין בני זוג (או לתקוע אחד מהם...)
אז מצד אחד, הייתי מפספס את אחד הזיונים הכי טובים שהיו לי בחיי, אך מאידך גיסא לא הייתי כעת מסתובב עם רגשות אשם.
זה מתכון בטוח לאסון: אם זה רק זיון, הרי שלא שווה להרוס חברות של מישהו אחר בעבור זיון ואם זה מעבר לזיון, הרי שארצה בפרדתם ע"מ שתהיה עמי ולא איתו. חזרנו לאותה נקודה - הריסת קשר.
קרו לי מקרים בעבר שבהם פגשתי מישהי מדהימה שהיתה בקשר. קרה לי גם פעמיים שחתכתי קשר לחלוטין עם מישהי מכיון שהיתה מושלמת בעיניי והיתה בקשר במקביל. ידעתי שאם אהיה שם, אעשה הכל כדי להשיגה ולהפריד ביניהם. את זה, עם כל הכבוד והאושר, אני ממש לא רוצה על המצפון הצר שלי. גם ככה אני זקוק לתוספת מקום אחסון באופן דחוף. אני ממש בOVERFLOW.
אז עשיתי את מה שכל גבר ראוי לשמו היה עושה - ברחתי. כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר. 😄
לקראת הערב אני מקבל הצעה לצאת ולפגוש מישהי מהאתר, איתה אני משוחח כבר כמה ימים. לאחר לבטים לא רבים, קבענו לחצות בת"א.
הפגישה היתה מאד נחמדה. פגשתי את אחת הנשים היותר מיוחדות שזכיתי לפגוש עד כה: מצב רוח מדהים, אנרגיות חיוביות ברמות שלא יתוארו, בת-שיח אינטליגנטית, מבטא בריטי מזויף ומגניב (Lovely) ואף ג'נטלמנית (כן, אני יודע שזה נשמע מצחיק). הרבה זמן שלא נהניתי מסתם לשבת עם מישהי ולשוחח ככה. אחרי כמות שתיה שהיתה מספיקה לי כדי להגיע לאיכילוב, הצליחה לנהוג ללא שום בעיה. כנראה שזה מגיע עם האלמותיות...
יום חמישי:
אימון, משחק כדורסל נוסף בערב (צפיה במכבי מנצחת, לשם שינוי) ואח"כ סעודה עם חברים.
יום שישי:
לאחר שיחות קצרות ובירור די מפתיע, התברר כי יש לי איך להגיע לדאנג'ן. לאחר תהייה עוד יותר קצרה, הוחלט ביני לבין עצמי כי אם ישנה הזדמנות שלא תשוב זמן רב - צריך לנצל זאת.
המקום היה נחמד ביותר ואף מלא (למרות שהבנתי שיש כמה אירועים נוספים במקביל). מישהי שקבעה איתי הבריזה, אך, למזלי הרב, זכיתי לפגוש ידידתי מלאת-השמחת-חיים מיום רביעי (Lovely). לא יכולתי לבקש מישהי יותר טובה לאירוע שכזה.
המכירה היתה די מלבבת והיה כה מוזר לקשר בין שמות, כינויים ופרצופים.
אני, לכשעצמי, נשארתי אלמוני לחלוטין. יש יתרונות בלהיות אדם שאינו סגור מיהו...
בכל אופן, זה המקום להודות לקיפי בן-קיפוד ובת-זוגו על הטרמפ היעיל אשר העניקו לי.
(לכל המעוניין - ניתן גם לשלוח ד"שים בבלוג זה).
יום שבת:
חזרתי הביתה רק בשש בבוקר. הלכתי לישון מיד. התעוררתי רק לקראת ערב, ככה שלא נותר לי יותר מדי זמן משבת.
כמובן, אי אפשר שלא אהרוס כמה דברים, אז להלן רשימת נזקים חלקית לשבת זו: לא הספקתי ללמוד כפי שרציתי, הכ. מסך שלי עוד פעם משתגע ומשגע אותי איתו והצלחתי לגעת בנקודה רגישה ומאד פרטית של מישהי מאד מיוחדת ויחודית מאתר זה.
למרות תגובתי הארוכה לדבריה בבלוגה היקר (והמאד מומלץ, דרך אגב), אני עדיין חב לה התנצלות ורצוי אף בפומבי (עד כמה שבלוג זה יכול להיות פומבי. בקושי מניין יש פה...).
אז אם את במקרה מקרי ביותר נכנסת לכאן וקוראת שורות אלה, דעי לך שאני מתנצל על תחיבת אפי למקומות שבהם אסור לי לנבור. אני באמת מאחל לך הצלחה בזוגיות שלך.
במוצאי שבת הלכתי להצגה בשם "נודניק" בכיכובו דב נבון. סביר ולא יותר מכך. הומור די בסיסי ושטחי, עם עלילה נדושה.
כשחזרתי לביתי (לקראת חצות), החל האירוע אולי המשמעותי ביותר בחיי לאחרונה (ואני מקווה שאני לא נחפז פה למסקנות), אך זכיתי לשוחח עם מישהי שעברתי יסוריים קשים ע"מ להשיג את מספרה. למעשה, כמעט והדבר עלה לי בחיי לאחר שבשעה 1:30 בערך הייתי צריך להעיר רוסי עצבני ממשכבו ע"מ להגיע אליה.
למזלי הרב, עודני חי. במקרה ואותו אדם עדין-נפש יהרוג אותי בזמן הקרוב, הודעה תתפרסם פה עם מועד ההלוייה. נא לא להביא פרחים - זה ממש מלכלך אח"כ ואין לי כח לקום ולנקות.
בכל אופן, כבר זמן שלא זכיתי לפגוש קול כה רך ומלטף. היא היתה אכפתית, נחמדה ומכשפה טהורה (ואם אתם טוענים שזו סתירה, אני מסכים איתכם). גם יופי לא חסר לה והתווסף לאופיה.
שוחחנו במשך 3 שעות ונהניתי מכל רגע של שיחה. היום אראה אם היא עדיין זוכרת מי אני או שהיא התפכחה כבר...
יום ראשון:
זה היום, כמדומני. מה שאומר שלא נותר לי יותר מדי לכתוב. אני אמור ללמוד להסתברות, אך כותב בלוג זה במקום. עצוב ועגום.
אלך לי ללמוד כעת.
אם שרדתם את הכל - אז כל הכבוד.
אם לא - עשיתם בשכל. מי רוצה לקרוא את השממון המילולי הזה?!
לפני 17 שנים. 8 באפריל 2007 בשעה 10:27