הראשון למאי.
תאריך זה מפורסם בעיקר כ"יום הפועלים" ובארץ אף הוגדר כ"חג הפועלים".
בשנים האחרונות, בצורה די לא מפתיעה עם נפילתה והתפרקותה של ברית המועצות, הולכת ופוחתת החגיגה שנערכה ביום זה.
לי, כנראה, תהיה סיבה מספיק טובה "לחגוג" ביום זה לנצח. יש שטוענים כי בגלל אותו אירוע שאני "חוגג" החלה השפעה מאסיבית על חגיגות הפועלים שהיו ביום זה, עד כדי כך שגרמה למצב החגיגות כיום (למעשה, למצב שכמעט אין חגיגות).
ובכן, גבירותיי ורבותיי (תמיד הגברות לפני האדונים. ואח"כ עוד מעיזים לכנות אותנו שובניסטים), מעשה שהיה כך היה: עבדכם הנאמן (והגיע הזמן שתבינו שמדובר רק בביטוי לשוני ולא מעבר לכך) יצא לאויר העולם מרחם אימו ביום זה.
כל זה קרה לפני 25 שנה.
ובכן, כל ההקדמה הדי מיותרת הזו נועדה אך ורק כדי שאוכל להביע את דעתי בנושא - אין שום סיבה בעולם לחגוג ביום ההולדת.
מה יש לך לחגוג בדיוק? עברה עוד שנה, לעמוד במשימות שלך לא הצלחת, לממש חלומות לא הצלחת, להיות אדם טוב יותר לא הצלחת, להתעשר לא הצלחת, להשתכר אפילו לא הצלחת ושלא לדבר על זה שלזיין את הבת של השכן ממול גם כן לא הצלחת (וזה שהיא עברה לגור במיאמי כשהיית בן 10 זה לא תירוץ).
אז מה בעצם חוגגים היום?
כדי שלא להחריב את שמחתכם השנתית חסרת הטעם, מצאתי סיבה למסיבה בכל שנה במועד הזה כעת אני חי. הסיבה היא מאד פשוטה, אך היא ללא עוררין: אשליה.
יש דבר אחד בטוח בחיים - מוות. כל השאר בספק ומאד מעורער, אבל אין ספק בכך שנמות. מתי, איך ולמה? את זה נשאיר ליד הגורל הקומי שלנו.
אנחנו חוגגים כי אנחנו פשוט מרגישים מעין בני אלמוות ברגעים אלה.
אז המשיכו לחגוג ולשגות באשליות, כי באיזשהו מקום, אם נתבונן באמת על העולם שבו אנו חיים, לא נמצא הרבה סיבות לחגוג.
(אח... האופטימיות הזו תהרוג אותי יום אחד.)
לפני 17 שנים. 30 באפריל 2007 בשעה 23:18
