חבלים וחבלות

מידי פעם אתה עובר שם. שום דבר מיוחד לא קורה שם בד"כ, אבל הפעם אתה מרגיש שזה קצת שונה. הפעם אתה עובר שם ומבחין בקצה העין במשהו אשר ניצב בחלון הראווה, בצד המקביל של הרחוב. אתה חוצה את הכביש בזהירות ומתבונן. זה קצת מסקרן אותך, אבל אתה מביט על השעון, רואה כי אתה כבר מאחר וממשיך בדרכך.

למחרת, אתה עובר שם שנית. הפעם אתה בכוונה תחילה הולך להתבונן על אותו חלון ראווה. הפעם גם יש לך קצת יותר זמן, אז אתה נשאר שם קצת יותר ומתבונן. כשנגמר לך הזמן, אתה מוריד את עיניך וממשיך לדרכך.

יומיים אח"כ אתה מוצא את עצמך מקדים להגיע. אתה מתיישב מול חלון הראווה ומתבונן. אם בהתחלה היית רק סקרן, כעת אתה גם חומד. אתה יודע שאתה חושק במה שעיניך רואות, אתה יודע שזה הולך ונהייה יותר ויותר יפה בעיניך. הפעם, כשהזמן נגמר, אתה מאלץ את עצמך ואת עיניך להתנתק וממשיך הלאה, לא לפני שאתה מגניב עוד מבט, מבט אחד אחרון.

כעבור שלושה ימים אתה שם. גם כשאינך שם – אתה שם. זה כל הזמן במחשבתך, לא משנה מה מעשיך והיכן אתה. בכל רגע פנוי שיש לך (ובדיוק יש לך שבוע די פנוי) אתה יושב שם שעות ומתבונן. כל יום אתה מגלה פינה יפה יותר שלא ראית קודם, כל יום אתה מבחין מחדש עד כמה זה יפה. עוד לפני שאתה מבין שזה קורה, זה כבר חלק מחלומותיך. אתה מדמיין את ההרגשה להיות עם זה, את האושר שתרגיש כשזה יהיה עמך. אתה לרגע קט כמעט וחש שזה איתך, שלך ממש.

שבוע עובר. אתה יושב שם מול החלון, קרוב מתמיד. כה קרוב, אך אינך יכול לגעת. אתה עדיין אפוף נירוונה כשאתה מתבונן, אך לראשונה אתה מבחין בפתק המונח בתחתית החלון. אתה מתבונן בו בזהירות ולרגע חששך מתעורר. תג מחיר לעולם לא נראה כה שנוא ומפחיד לפני כן. אתה לרגע קט מרגיש אבוד, מודע לכך שאינך יכול לעמוד במחיר שכזה. לראשונה מזה זמן רב, אתה חש בעצב עצום שאופף אותך, עיניך מתנתקות מאליהן ואתה מהלך אט ושפוף, מבלי להביט אחור.

יום למחרת אתה ניצב שם שנית. אתה אוזר אומץ ונכנס. מבטה הבוחן והתמוה של המוכרת כה ברור, שניכם יודעים שאין זה מקום המתאים לאנשים פשוטים כמוך. אתה ניגש אליה ומצביע אל עבר חלון הראווה. מבטה הספקני הופך ללגלגני בבת-אחת.
אתה מסביר לה עד כמה זה חשוב לך, עד כמה אתה חפץ בזה ועד כמה את מוכן להשקיע על מנת שזה יהיה איתך, יהיה שלך. פרצופה לובש כעת עטרת ניחומים והבנה. היא מבינה עד כמה אתה חפץ בזה, אך זה לא פרקטי מבחינתך; העלות הראשונית גבוהה, עלויות האחזקה רבות מדי ואתה... אתה צעיר מדי מכדי להתמודד עם זה. דבר אחד היא מתירה לך לעשות: תוכל בכל עת לבוא ולצפות בזה, אפילו לא בשעות שהחנות פתוחה.
אתה מודה לה ויוצא. יתכן מאד שהצדק עמה, אך זה לא משנה את הרגשת הפספוס והכאב שאתה חש כעת.

אתה כעת בדילמה הקשה בחייך: האם לנסות ולשכוח מזה לחלוטין, לדעת שזה יחסר לך כל כך או להמשיך ולהתבונן כל יום, לתת לעצמך להנות רק מהמחזה, אבל אולי לגלות יום אחד שזה לא שם יותר... אלא בזרועות אחר?