באופן מאוד גנרי וקלישאתי גם הזוגיות שלי נתונה לפערי ליבידו. כמה מיושן, אני זה שרוצה יותר.
אני פאקינג אדם בוגר, סה״כ בשליטה, סה"כ מתפקד, ובתוך תוכי כבר איזה שנה אני מרגיש דפוק לגמרי כל פעם שהציפיות שלי והמציאות לא חופפות מספיק.
ככל שאני מנסה למקד את הציפיות שלי לזמנים שבהם מלכתחילה יש יותר סיכוי, למשל לא לצפות למין/סשן באמצע שבוע או בשבת עמוסה, אני לוקח יותר קשה דחייה כשהיא קורית.
אני מאוד אוהב את זוגתי אני מדמיין איתה חיים שלמים ומתאמץ מאוד בשביל הקשר בינינו. הבטחתי לה כבר הרבה פעמים שאני לא אעזוב אותה בגלל חוסר הזמינות שלה כלפיי, ואני מתכוון לעמוד מאחורי זה. זה לא פשוט לי, ואני לא מחפש מדליות או עוגיות, אני פשוט רוצה לפרוק את זה.
החלק שכן מביא אותי לייאוש שהוא הרצון להיפרד זה התקשורת הבעייתית סביב זה.
כשהיא לא מתקשרת איתי את זה שהיא לא בעניין, וזה כנראה יהיה המצב בהמשך היום או השבוע, זה שובר אותי. אני רוצה לדעת למה להתכונן, אני רוצה לדעת שהיא רואה את זה שאני רוצה, שהיא מבינה שקשה לי. במקום זה הרבה פעמים היא נלחצת ולא מעלה את הנושא. אותי זה גורר לעוד סטרס, עוד תחושת ניכור וחוסר ביטחון.
אני לא באמת יודע איך לאכול את זה. מערכת היחסים הזאת הייתה מינית קולית במשך שנה לפני שהיינו בזוגיות, התחלנו את הזוגיות עם המון פעילות מינית ביחד ולחוד. תמיד ידעתי שתהיה דעיכה, לא דמיינתי איך זה ישפיע עלי.
לא דמיינתי שאני אגיב לזה רגשית כמו מתבגר, בצורה שתפגע ממש גם בבת הזוג שלי. אני בטוח שלה זה קשה לפחות כמוני, ופשוט לא יודע איך להמשיך לדאוג שזה יהיה על סדר היום בלי להרגיש שאני ממוטט אותה או שהיא תרגיש שאני עוד שניה הולך לה.
הילה רוח כתבה על זה שיר יפה שבונה אצלי אמפתיה והבנה כלפיה.
"נראה לי שנמאס לו
הצלחתי לעשות שימאס
כשהרגלים סגורות חצי שנה
לא יבוא
שום נס"
אני לא בונה על נס, אבל אני ממש מקווה שאנחנו נצליח לדבר על זה יותר ולהגיע כבר לטיפול הזוגי שרצינו עוד לפני המשברים.
הלוואי שאני אקרא כאן תגובות שינחמו אותי