כבר לא אינפנטיל

ליל הסדר הביא אותי למחשבות על יהדות וקינק. שיחה עם חברה גרמה לי להזכר בקונטקסט שבו מופיע הביטוי בכותרת.

בגמרא בברכות מובא בשם בן עזאי שהוא פעם הלך לבית הכיסא עם רבי עקיבא.

הוא חזר מהביקור הזה עם שלוש תובנות חשובות: לא להשתין נגד כיוון הרוח, לחרבן בישיבה, לקנח ביד שמאל. 

שאלו את בן עזאי, משוגע, עד כמה אתה חוצפן?

בן עזאי, אחד מהתנאים המסתוריים המיוחסים לו המון כוחות על חריגים ענה:

תורה היא וללמוד אני צריך.

מאוד קריפי, ממש לא מה שציפינו הלימוד תורה, אבל אחלה ג׳וס.

הבבלים הטיפשים החליטו להשוות ולהעלות עם הוסף הקריפי, ומספרים לנו על רב ששמו רב, ותלמידו שנקרא כהנא.

יום אחד כהנא התגנב לחדר של רב, ונכנס להתחבא מתחת למיטה. לא עבר הרבה זמן ורב ואשתו באו להזדיין במיטה.

כהנא שלנו לא עמד בהתרגשות, ופלט בקול:

דמי פומיה דאבא (עוד כינוי לרב שלנו, כנראה שרב היה פלייר רציני בסורא של המאה השלישית ) כדלא שריף תבשילא, שבעברית זה אומר שרב מזיין כמו בן אדם שלא אכל כלום כל היום.

רב מיד עוצר הכל צועק:

זה כהנא? Wtf אתה עושה פה.

מיד שלף כהנא את התשובה המוחצת 

תורה היא וללמוד אני צריך

אם יהיה לי כח, אני אספר לכם בשבועות הבאים על הפעם ההיא בקידושין שהאמוראים השוו בין גדלים של איברים, ועל כל הג׳וס התלמודי שאני אצליח להיזכר בו.