אני יושבת בסוף עוד יום ארוך במרפסת הנעימה שלי, מדליקה סיגריה ונותנת למחשבות למלא את ראשי.
תמונות מהמפגש האחרון עם פורשה, מציפות את ראשי, עונג צרוף נותן לי הגבר הזה, ואני תוהה לעצמי אם אני באמת נשלטת.
הרי פורשה הוא לא שולט, ועדיין הוא מצליח למלא את כל צרכיי, מבלי לשלוט בי, האם זה הופך אותי לפחות נשלטת?
מהי נשלטת? תהיתי בליבי, מה מגדיר אותה ככזו?
האם העובדה שהיא זקוקה לכאב? תמונה עלתה לראשי בעודי מהרהרת, אני שכובה על המיטה, מפוסקת , פורשה מעליי, מרגיש שאני מטפסת במעלה התשוקה, מלפף את ידו על צווארי ולוחץ. חזק. הוא לא עוזב עד שאני גומרת מתחתיו. כאב. אבל יש נשלטות שלא צריכות כאב, אז אולי זו לא דרישת סף, אולי זה לא מה שמגדיר נשלטת. אולי הצורך שלי בכאב, המזוכיזם שקיים בי, אינו קשור לשליטה.
האם הצורך בלהיות שייכת? ומה זו שייכות בכלל? המילה הגדולה הזו שפעם חשבתי שמכילה בתוכה עולם ומלואו. פסגת כל השאיפות. להיות שייכת. לדעת שאת שלו, שייכת לאדוני. אבל אני כבר מזמן לא שייכת, רצויה כן, אהובה , בוודאי, אבל שייכת?
ואולי נשלטת בכלל צריכה שהקיום שלה כולו יונח בכף ידו של אדונה. להיות כלי לצרכיו, לבטל לחלוטין את מהותה ואת צרכיה, להיות שם עבורו. כתבתי על כך רבות, על הצורך הקיומי של להיות תחת שולט, בשבילו, למענו. אבל האם זו המהות?
המשכתי בהרהוריי תוך כדי שאני שולחת את ידיי לקופסת הסיגריות, מושכת אחת נוספת אל עבר פי, מבינה שאין אמת אחת, וכל אחד בוחר בדרכו.
אבל אני, נשלטת.
