דוֹהָה

הסימנים עוד דוהים

לא ישנתי בלילה 

היום זה קורה

זה שנשלטת מחפשת כאב לא הופך אותה לפגומה, זה לא אומר שהיא שוקעת במקומות לא טובים ומתבוססת בכאב שלה. לפעמים זו דרך החלמה או פשוט הנאה מכאב - ראו ערך מזוכיזם :)

זה שהיא נהנית להיות זונה בסיטואציות מסויימות לא הופך אותה לרכוש הכלל ולזונה ציבורית 

זה שנשלטת מרגישה בטוחה מספיק כדי לפחד בסיטואציות מסויימות לא אומר שהיא רוצה לפחד תמיד

(אני למשל בוטחת בשולטים שלי ברמה שלא הכרתי, ועדיין יש סיטואציות שבהן אני מפחדת מהם (לפני ובזמן סשנים) וזה נפלא כי אני יודעת שאני מוגנת לחלוטין)

זה שנשלטת מספרת בבלוג שלה על חרא שהיא עברה לא אומר שהיא מתקרבנת (השיתופים שלי הובילו אליי המון נשלטות שנפלו קורבן לאותם מתעללים. מבחינתי עשיתי את שלי)

זה שנשלטת עדיין מחפשת קשר שליטה מיטיב אחרי שעברה קשר מתעלל בבדסמ לא הופך אותה לדפוקה, אלא בדיוק להיפך.

זה שנשלטת רוצה שישלטו בה ויכאיבו לה וישתמשו בה לא אומר שהיא זקוקה להצלה.

זה שאני משתפת את הסיפור שלי, את הטריגרים, את התהליכים ואת ההתקדמות שלי לא נותן לכם זכות לרדת עליי או לקרוא לי מתקרבנת. בטח ובטח שלא לפנות אליי כאילו אני חייבת לכם משהו. 

אז לכל המושיעים והשופטים ומהבולבלים למיניהם, תנחתו. אתם לא ישו ואין לכם זכות להתנהג ככה.

ובנימה זו - אם יש נשלטת שחוששת שקורה לה משהו לא טוב בבדסמ, תרגישי חופשי לפנות אליי תמיד ♡

הנה תמונה של סימנים כדי לעצבן את ההייטרים🥰

לאט לאט אני נתקלת בעוד ועוד אנשים שמפחידים אותי כאן

כאלה שאני יודעת שיכולים לעולל המון נזק 

כאלה ששיחה אחת איתם גורמת לכל הגוף שלי להידרך

כאלה שמטרגרים לי רגעים מחרידים מהעבר 

הרשימה הזו הולכת ותופחת

וזה מלחיץ אותי 

הסימן שהוא נתן לי בוהה בי

אני מוצאת את עצמי בוהה בו בחזרה 

הוא מכאיב ומחבק

הדמעות מתחילות להציף אותי וצרחת מצוקה מתמקמת במעמקי הבטן שלי ומאיימת לפרוץ ולשבור את מה שסביבי

מזכיר לי את הכאב שהגוף שלי מפריש

כאב של צורך 

צורך בחיבוק עמוק שישאב אותי פנימה 

הכל מוגן שם בחיבוק הזה

הצורך בכאב מנחם

כלום לא מפחיד כשהכאב אופף כל נים בגוף 

אני בוהה בסימן הזה שרק הולך ומתרחב

הולך ומתכהה

כמו חור שחור

אני נשאבת אליו

בבוקר יוצאת לעבודה כשאני נראית כמו אשפה אחרי המסיבה של אתמול בלילה

עכשיו נמצאת אצלם עם בגד גוף צמוד ומתחתיו לא חזיה ולא תחתונים

מאופרת, מתוקתקת ומריחה טוב 

יחי ההבדל 

הפסיכיאטרית שואלת אותי היום ואני מוכת אלם.

"לא, כן, לא יודעת". אני מבולבלת.

כשכתבתי לו את זה מייד אחרי התקיפה הוא ענה שלא אכפת לו מה החוק אומר, אכפת לו מאיך אני מרגישה.

אני? איך אני מרגישה? מזה אכפת לך?

אז למה לא היה לך אכפת כשאמרתי לא, שוב ושוב?

למה היה לך חשוב לנסות ולשחק איתי? 

מהרגשות שלי אכפת לך? באמת חתיכת בנזונה?

קראתי לך אבא. אתה יודע מה זה בשבילי?

כן, אתה יודע. סיפרתי לך.

אבל בעצם אין לך מושג, אתה לא מבין כלום. לא אכפת לך.

אין לך מושג מה זה עבורי להוציא את המילה הזו מהפה שלי. ועשיתי את זה כי הרגשתי בטוחה. כי הרגשתי שאכפת לך.

הרגשתי בטוחה.

קראתי. לך. פאקינג. אבא.

אני, שבחיים לא הוציאה את המילה הזו מהפה, שבחיים לא יכלה לקרוא ככה לאף אחד.

הבטחת לשמור עליי.

אחרי חודשים של שיחות והבנה כמה אני עשויה מצמר גפן, כמה קל לשבור אותי.

היית רך, חינכת ועיצבת אותי.

בדיוק. בדיוק עבורך. 

רק בדיוק עבור אבא.

נכון אבא? 

אתה תמיד רוצה בדיוק.

תמיד רטובה בדיוק עבור אבא.

תמיד מחונכת בדיוק עבור אבא.

תמיד עושה עבור אבא.

כן אבא.

לא אבא.

תודה אבא.

סליחה אבא.

לא. לא. לא. לא. לא.

"מה שלומך קטנה שלי?".

הוא יודע שהוא אנס אותך?

הוא אנס אותי בדיוק.

בדיוק עבור אבא.

עשיתי פיפי ומשום מה

חשבתי עליך

מתחתיי

כ"כ זקוקה לפירוק עמוק ומכאיב

כזה שאגיע לרצפה ואתחנן להפסקה 

כזה שיהיה צורך ב3 מקלחות אחריו 

כזה שכל החורים יכאבו תוך כדי ואחרי

כזה שאהיה בו חור, צעצוע לשימוש, חפץ

כזה שהגרון והפה שלי יהיו יבשים מרוב ריר

כזה שאחריו כל הגוף שלי יקפוץ למגע הכי עדין

כזה שיהיה צורך לגרד אותי מהרצפה אחריו

כזה שהקרקפת שלי תכאב אחריו 

כזה שאתחנן לענג וללקק רק כדי לנשום לשניה

כזה שלא אדע מי אני או איפה אני נמצאת 

כזה שמזיין את המוח כמו שמזיין את הגוף 

כזה שאתפרק למיליון רסיסים ואחריו ארגיש שלמה

זקוקה לכזה.

למרות שקיבלתי אישור

מרוב משחקים מנטאליים נהרסה לי הגמירה 

אז ככה זה מרגיש שהם אוחזים לי במוח?

רמות התסכול בשמיים

יש לי יום עבודה עד חצות ובא לי לבכות מרוב שאני חרמנית ורוצה לגמור.

ארעאארררררררררררר

יופי, עכשיו שהוצאתי את הצרחה הזו אני אספר לכם שיש לי 0 דחיית סיפוקים.

ומצד שני מי שמכיר אותי (aka לי וטלר) יכולים להדליק אותי בעשירית השניה.

ככה שיוצא מצב שאני יכולה להיות בדירה שלי על סף שינה ותוך חצי התכתבות איתם בווצאפ אני כבר ערה לחלוטין ומטפטפת.

אממה? הם יודעים את זה.

אז אתמול יצא מצב שסשן וירטואלי שהיה אמור להיגמר בעונג כלשהו נגמר בטיזינג והשאיר אותי חרמנית ומתוסכלת.

כשדיברתי עם טלר (הפאקינג מרושע, סליחה זו האמת) בטלפון הוא פשוט לא הפסיק לצחוק מהסיטואציה שהוא לא תכנן אבל יצאה לטובתו בסוף.

הוא נתן לי בחירה בין ללכת לישון ולגמור ואני כמו ילדה מטומטמת הרסתי את זה כשהוא החליט עבורי שאני לא יכולה לגמור בלי אישור.

עכשיו בואו, אני בראטית חסרת תקנה.

משמע קשה מאוד להביא אותי למצב שאני באמת מצייתת לאיסור לגעת ולגמור.

אז מצאתי את עצמי מתוסכלת עד כאב בטן.

בלילה הוא שוב נתן לי אפשרות, רק תבקשי.

הבראטית שבי כבר השתלטה והתסכול גבר למימדים מפלצתיים וכבר לא יכולתי להוציא את עצמי מהבור שחפרתי לעצמי.

אז הלכתי לישון מתוסכלת עד כאב.

התעוררתי לפנות בוקר חרמנית וחסרת אונים וממש שקלתי לאונן ולגמור בלי אישור, אבל אין סיכוי, לא יכולתי.

אז ניסיתי לחזור לישון שינה טרופה כשהרגליים שלי צמודות אחת לשניה כדי לנסות לעמעם את כמה שאני רטובה.

אני מתעוררת בבוקר ומייד מתקשרת אליו והוא מספר לי שהוא ישן עם עונג בלב מהתסכול שלי.

הפרצוף שלי היה של ילדה זועפת והייתי על סף לרקוע ברגליים.

הוא משנה את הטון שלו לטון הדומיננטי המחרמן הזה שמרטיב אותי בשניה ואני מתפתלת במיטה מרוב שאני על הקצה.

הוא שואל אותי באיזו תנוחה אני עכשיו ואני מתארת לו שאני שוכבת על הצד מכווצת עם הסטיספייר בין הרגליים (כבוי, סתם פעולה של אופטימיות או שקיוויתי לאפקט פלסבו כלשהו), אני שומעת אותו מתענג על הקול הילדותי והמתוסכל שלי בטלפון.

"תפעילי".

לוקח לי כמה שניות של הלם להפעיל.

ואז הוא סופר מ10 אחורה.

אני מצחקקת מרוב חוסר אונים, ממש על סף בכי.

"תעצרי".

פרצוף זעוף על סף דמעות.

"אני יוצא מפגישה עוד 20 דקות, כשאצא אני רוצה לראות פוסט בבלוג שלך על התסכול שאת חווה. אם הוא יהיה טוב אולי אאשר לך. ברור?".

אני עונה שאני לא רוצה בחצי יללה מתוסכלת.

"מה עונים?".

כן טלר.

ארעעערררררררררררר 

תכתבו לו שמגיע לי לקבל אישור🥺😭