ארעאארררררררררררר
יופי, עכשיו שהוצאתי את הצרחה הזו אני אספר לכם שיש לי 0 דחיית סיפוקים.
ומצד שני מי שמכיר אותי (aka לי וטלר) יכולים להדליק אותי בעשירית השניה.
ככה שיוצא מצב שאני יכולה להיות בדירה שלי על סף שינה ותוך חצי התכתבות איתם בווצאפ אני כבר ערה לחלוטין ומטפטפת.
אממה? הם יודעים את זה.
אז אתמול יצא מצב שסשן וירטואלי שהיה אמור להיגמר בעונג כלשהו נגמר בטיזינג והשאיר אותי חרמנית ומתוסכלת.
כשדיברתי עם טלר (הפאקינג מרושע, סליחה זו האמת) בטלפון הוא פשוט לא הפסיק לצחוק מהסיטואציה שהוא לא תכנן אבל יצאה לטובתו בסוף.
הוא נתן לי בחירה בין ללכת לישון ולגמור ואני כמו ילדה מטומטמת הרסתי את זה כשהוא החליט עבורי שאני לא יכולה לגמור בלי אישור.
עכשיו בואו, אני בראטית חסרת תקנה.
משמע קשה מאוד להביא אותי למצב שאני באמת מצייתת לאיסור לגעת ולגמור.
אז מצאתי את עצמי מתוסכלת עד כאב בטן.
בלילה הוא שוב נתן לי אפשרות, רק תבקשי.
הבראטית שבי כבר השתלטה והתסכול גבר למימדים מפלצתיים וכבר לא יכולתי להוציא את עצמי מהבור שחפרתי לעצמי.
אז הלכתי לישון מתוסכלת עד כאב.
התעוררתי לפנות בוקר חרמנית וחסרת אונים וממש שקלתי לאונן ולגמור בלי אישור, אבל אין סיכוי, לא יכולתי.
אז ניסיתי לחזור לישון שינה טרופה כשהרגליים שלי צמודות אחת לשניה כדי לנסות לעמעם את כמה שאני רטובה.
אני מתעוררת בבוקר ומייד מתקשרת אליו והוא מספר לי שהוא ישן עם עונג בלב מהתסכול שלי.
הפרצוף שלי היה של ילדה זועפת והייתי על סף לרקוע ברגליים.
הוא משנה את הטון שלו לטון הדומיננטי המחרמן הזה שמרטיב אותי בשניה ואני מתפתלת במיטה מרוב שאני על הקצה.
הוא שואל אותי באיזו תנוחה אני עכשיו ואני מתארת לו שאני שוכבת על הצד מכווצת עם הסטיספייר בין הרגליים (כבוי, סתם פעולה של אופטימיות או שקיוויתי לאפקט פלסבו כלשהו), אני שומעת אותו מתענג על הקול הילדותי והמתוסכל שלי בטלפון.
"תפעילי".
לוקח לי כמה שניות של הלם להפעיל.
ואז הוא סופר מ10 אחורה.
אני מצחקקת מרוב חוסר אונים, ממש על סף בכי.
"תעצרי".
פרצוף זעוף על סף דמעות.
"אני יוצא מפגישה עוד 20 דקות, כשאצא אני רוצה לראות פוסט בבלוג שלך על התסכול שאת חווה. אם הוא יהיה טוב אולי אאשר לך. ברור?".
אני עונה שאני לא רוצה בחצי יללה מתוסכלת.
"מה עונים?".
כן טלר.
ארעעערררררררררררר
תכתבו לו שמגיע לי לקבל אישור🥺😭
