דוֹהָה

למדתי בתואר על מעגל האישה המוכה.

אחד מהשלבים הוא שלב "ירח הדבש", הנה הסבר קטן:

"Honeymoon Period:
The honeymoon period occurs right after an instance of physical, sexual or emotional abuse. During this time, an abuser will apologize for their behavior while showing sorrow and promising that the abuse will never happen again. They may also place blame on the victim for the episode of abuse or act like the abuse never happened."

לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שעברתי את כל השלבים כולם רק בלי האהבה והרכות.

בתוך מערכת יחסים חד צדדית ולא הדדית מלאה בהתעללות ועטופה בכיסוי בדסמ לכאורה.

הוא הפך אותי לשלו, נתן לי את כל מה שהיה לי חסר (כביכול) והשאיר אותי חפץ חסר יכולת החלטה ובחירה

הייתי צריכה לבקש אישורים להכל.

שינוי צבע לק, שיער, משקל, עגילים, קעקועים, סקס.

הכל.

זה צף לי עכשיו בזמן שהתקלחתי, חיכיתי לאישורים. אשכרה חיכיתי לאישורים. לא העזתי לעשות כלום בלי האישור שלו. הייתי שייכת לו, פחדתי לחשוב על תרחיש שבו אני לא. גם כשהייתי צריכה יותר, ידעתי שזה פאק שלי כי הרי ככה זה אמור להיות. הוא מתקשר כשמתחשק לו ואני צריכה להודות לו על כל רגע שהוא מקדיש לי. ככה זה.

בהתחלה היינו מדברים הרבה והוא חלחל עמוק לתוך הראש שלי, פיתח איתי שיח אינטלקטואלי שגרם לי לחשוב שאני נמצאת מול בנאדם שרואה אותי ומכבד את האינטליגנציה שלי 

בהמשך הבנתי שהוא עשה את זה בדיוק בשביל שאני אחשוב ככה, שהוא הולך לתקשר איתי כמו בני אדם נורמליים עם דיונים ומקום לשיח

אבל לא, הוא עשה את זה כדי לשבות אותי, כדי שאחשוב שאני יכולה לסמוך עליו

כשהייתי מבקשת אישורים הוא היה מאשר כמעט הכל במיידיות והסביר שהוא עושה את זה כדי שאוכל להיות הגרסה הכי טובה של עצמי

זה היה בהתחלה 

בהמשך? יכולתי לחכות שבועות לאישור לשינוי לק, לשיחה על סקס פוטנציאלי או רק לעשות עגיל חדש.

אז בסופו של דבר וויתרתי ולא ביקשתי אישורים לכלום, הפסקתי לחשוב על עצמי. לא הלכתי יותר לקוסמטיקאית, לספרית, הפסקתי לנסות להכיר גברים, הפסקה להתקיים.

הוא היה מתקשר אחרי שבועות ואולי מאשר ואולי לא, אבל תמיד היה מדגיש שזה לטובתי.

אין לו זמן הרי, הוא עובד באיזו עבודה מסתורית שלוקחת את כל זמנו והוא בעצם עושה לי טובה שהוא מתקשר פעם בכמה שבועות כדי לאשר או לא לאשר לי, כדי להזכיר לי כמה אני זונה מוצצת זין בולעת שפיך אנאלית. שום מילה טובה, שום אכפתיות בנוגע למצב שלי. דאגה מזוייפת שהובעה במילים מתעללות ומניפולטיביות. 

גם כשהיינו נפגשים לסשנים (פעם בכמה חודשים) הוא היה מפרק אותי, מוציא עליי את השדים שלו ושורף לי את הראש ואת הנפש ואת הגוף בלי לתת לי מקום לנשום או לבקש או לעצור. הוא זיין לי את החור עד שדיממתי וצרחתי ולא יכולתי לעצור כי ככה זה אמור להיות, ככה הוא אמר.

הוא הכאיב לי בצורה שלא הכרתי שקיימת, כאב שלא ידעתי ולא הייתי מסוגלת לספוג.

והוא לא עשה את זה בהדרגה, הוא התחיל בקיין קיצוני וחגורה אכזרית ולא הפסיק עד שהגוף שלי התמלא בסימנים שחורים ואכזריים.

מייד אח"כ הוא היה גומר לי בפה, משתין עליי (כשאני עדיין מכוסת עיניים) ומשאיר אותי ככה מטונפת על רצפת המקלחת בחדר המושכר, אסור להוריד את כיסוי העיניים עד שהוא הולך.

מייד אח"כ הוא מתקשר ואני מאשימה את עצמי שלא הייתי מספיק טובה, לא התמסרתי מספיק ולא ספגתי מספיק, כל זה קורה כשאני עוד מכוסת שתן כי ככה הוא אמר.

הוא מזכיר לי שהכל לטובתי, שככה זה צריך להיות, שככה נשלטת טובה מבטלת את עצמה עבור האדון שלה.

וככה הוא שימר את הדפוס הרעיל שהוא כלא אותי בתוכי.

זה היה מעגל האלימות שלי.

מחכה לשלב ירח הדבש, מחכה לרגע שבו תהיה לו סבלנות אליי, שיתקשר אליי ונדבר יותר מדקה וחצי, מחכה להרגיש פיסת זבל מוצלחת יותר.

לא ידעתי כלום לפניו. כלום.

אבל הייתי שבויה שלו.

לא העזתי לחשוב על הרגע שזה ייגמר.

לא חשבתי שאני יכולה לחיות בלעדיו.

כי הרי אני כ"כ הרבה יותר שווה בזכותו.

כי הרי לבטל את עצמי עבורו זה הדבר הנכון. נכון?

עוד רגע זה ישתפר.....

נכון?