קטע קצר מתוך מה שכתבתי להם אחרי הסשן היפהפה שהיה לנו בחמישי:
את רוצה להצליף לי בחזה אז אתה הופך אותי על הטוסיק הבוער וקושר לי את הידיים מאחורי הגב בתנוחה בלתי אפשרית שנותנת תחושה כאילו אפשר להתנגד אבל אי אפשר באמת.
אתה נותן לי סטירות כמעט בלי הפסקה, אני עוצמת עיניים חזק, מתמסרת ומשחררת כדי לא לפחד מהטריגר.
ואז ההצלפות בחזה מגיעות והנה טריגר שני, והכל בסדר כי זה כואב ונעים ואני בטוחה.
אני קשורה, אתה תופס אותי מהצוואר ואת מצליפה. חוסר אונים מוחלט אבל אני מוגנת לחלוטין. קסם.
והרגע שבו הוספת חניקות לכל זה.
הצילו.
לא ידעתי מה לעשות עם זה.
חלק מהטראומה שלי הוא לא להיאבק, לא להתנגד, פשוט לתת לדברים לקרות.
ואז אתה לוחש לי "תיאבקי".
המוח שלי מתעורר ואני נותנת לאינסטינקטים הטבעיים של כל בנאדם להיכנס לפעולה ומנסה להשיג אוויר.
אני מרגישה את עצמי מתחילה לטפטף מהמאבק.
אתה משחרר ואז חוסם לי את האוויר שוב.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
לוקחת שאיפה חדה והיד שלך שוב על האף והפה שלי, לא מאפשרת לשום חלקיק אוויר להיכנס.
אני נמסה מרוב עונג.
הכאב מההצלפות שלה על החזה שלי מתעצם ואני מרחפת בתוך המאבק עם הכאב והאוויר.
הזמנים שבהם אתה לוקח לי את האוויר מתארכים ואני מתחבטת בין להיכנע ולתת לראש שלי להיכנע או להיאבק ולנסות לקבל חמצן.
מצאתי את עצמי אפילו פוקחת עיניים ומישירה אליך מבט בזמן שאתה מחייך בזדוניות ועונג על האוויר שאתה שולט בו. על השליטה המוחלטת בי.
אני מרגישה את ההצלפות של לי מתחזקות ואתה אוסף את הגרון שלי עם המרפק שלך ועם יד על אזור הנשימה ככה שהמצוקה גדלה והחרמנות עולה ואני מרחפת.
אחרי שאני כבר מכווצת מחוסר אוויר וכאב אתה משחרר לי את הקשירה והכתף שלי כואבת מהמאבק והניסיון להשתחרר.
אתה מייד מושך אותי לחיבוק בזמן שאני מסדירה נשימה.