דוֹהָה

לפעמים הבראטית יוצאת ממני ממש, לרוב זה קורה פנים אל פנים כי בכתב אני לא רואה את התגובה וזה מכניס אותי ללחץ.

היום, לא ברור למה, נדלק לי החשק.

אז על הודעה תמימה כתבתי לו שאני מחליטה, הוא שאל אם אני בטוחה ועניתי בחוצפה שכן.

לפעמים הוא מגיב במתינות ואני יודעת שאח"כ זה יתנקם בי פנים אל פנים.

אבל היום הוא הגיב במקום.

"לא לא, לא ככה.

תמונת עירום, face down ass up.

חצי שעה גג זה אצלי.

מובן?"

אני בטוחה שהוא צוחק וכותבת לו שהוא לא רציני.

"שאלתי אם זה מובן".

עניתי שכן והוא נותן מילת עידוד ואומר לי לצאת לדרך.

למי יש כוח עכשיו להתפשט ולהצטלם ואיזה מביך זה אוף.

צילמתי כמה תמונות שבהן השתדלתי להעמיק את הגב כמה שיכולתי ולתת לטוסיק להתרומם באוויר כשהידיים מתוחות לפנים מעבר לראש שמעוך בתוך המזרן. תמונה שאני יודעת שהוא יאהב.

דפדפתי בין התמונות, בחרתי את האחת ששנאתי הכי פחות ושלחתי לו בחוסר רצון.

הוא מגיב בצורה שגורמת לי להרגיש קצת פחות מובכת ואפילו מוציא ממני חיוך קטן. 

אבל בסוף ההודעות המרימות והיפות אני מקבלת עוד הודעה;

"את לא גומרת היום".

מההההה???????? אני מגיבה בשוק טוטאלי ומוסיפה מגוון אימוג'ים עצובים ובוכים ועונה שבדיוק תכננתי לאונן ולגמור והוא לא יכול לעשות לי את זה.

"את רוצה שאוכיח לך כמה אני יכול לעשות?"

אני מייד עונה שלא אבל ממשיכה לנסות להיאבק בגזירה עם כמויות של הודעות והמוני אימוג'ים. 

הוא מתייחס להתמוטטות הילדותית שלי ברוגע מוחלט.

"תערכי לי את התמונה כך שאוכל לפרסם אותה, תטשטשי קעקועים ורקע ותשלחי לי."

הפעם אני כבר כמעט ולא נאבקת ונכנעת אחרי הודעה נואשת אחת.

כשאני שולחת את התמונה הערוכה הוא מחמיא לי ושואל;

"את יודעת מה אני הולך לעשות עם זה?"

אני מייד מנחשת שהוא הולך להעלות את התמונה לכלוב בתוספת האיסור גמירה שלי שיתנוסס בפניי כל מי שיבקש לדעת.

אבל לא.

אז אני שואלת מה כן.

והוא כמובן לא מספר לי.

אני מתחננת והוא עונה שהוא לא יכול לספר לי.

ברור שהוא יכול! הוא פשוט רוצה לחרפן לי את המוח כמו שהוא יודע שיקרה.

הוא רק שואל אם אני בוטחת בו ואני עונה שכן, תמיד.

אני מנסה שוב לבדוק על האיסור לגמור ושואלת אם עכשיו מותר לי (כי מבחינתי שילמתי את חובי עם התמונה).

הוא עונה שלא ואני שוב מתפרקת בילדותיות ועונה שאני לא אצליח, הוא כמובן גם הפעם לא מתרגש ועונה שאני אצליח.

אני שואלת למה אסור והוא עונה בפשטות וקלילות;

"כי התבלבלת, ואני עוזר לך"

אני נרטבת והתסכול שלי רק עולה.

מתוך הקושי החלטתי לכתוב פה על הפעם הקודמת שהוא מנע ממני גמירה (להלן הפוסט הקודם) ועל סף התסכול הגבוה שהגעתי אליו.

אחרי כמה דקות אני מקבלת ממנו הודעה;

"את יכולה לגמור רק כי ממש אהבתי את הפוסט, גמירה אחת ותעדכני אותי כשגמרת".

אני קופצת מהתרגשות (סוף סוף יוצא לי משהו מהכתיבה האינסופית הזו!) ואחרי שאני מבררת שהוא רציני ולא משחק לי במוח שוב, אני ממהרת להתחיל. 

אני מעדכנת אותו בגמירה ומודה לו כמה פעמים. כבר אין תסכול ואני נינוחה ורגועה.

ואז הוא שואל אותי אם אני רוצה שהוא יפרסם את התמונה.

אני קופאת ואומרת לו להחליט.

"לא, את מחליטה עכשיו."

ואני שונאת את זה כ"כ.

להודות שאני רוצה יהיה משפיל מבחינתי כי צילמתי את התמונה הזו בחוסר רצון כתגובה לבראטיות שלי.

אני כותבת לו שאני רוצה.

"אני יודע".

ואני שונאת גם את זה.

ברור שהוא יודע, מה חשבתי לעצמי בכלל.

משם דברים התדרדרו כי פירשתי הודעה שלו לא נכון והתחלתי לאכול סרטים של חוסר ביטחון בעצמי ובמקום שלי ונכנסתי ללופ רע.

הוא הסביר לי וניסה להרגיע אותי אבל אני כבר בלופ המזדיין הזה שכנראה יאכל אותי עכשיו במשך כמה ימים.

.......

אני לא יודעת אם הוא יפרסם את התמונה, אבל אני כן יודעת שהוא כל הזמן עוזר לי כשאני מתבלבלת.

שלא בטעות אשכח מה המקום שלי, תחתיו.