דוֹהָה

לפני כמה חודשים הייתה פעם שהוא אסר עליי לגמור במשך 24 שעות.

עכשיו, אני יודעת מה אתם חושבים. "כולה 24 שעות, מה היא מתבכיינת?"

אבל זה לא באמת זה שאסור לי לגמור ליום. מה זה יום? אני יכולה גם לא לגמור שבועות. לא, זו העובדה שבכזו קלות הוא לקח לי את היכולת. שכ"כ בקלילות הוא הפך אותי לנואשת ומתוסכלת.

את רמות התסכול שחוויתי ביממה הזו, קשה לתאר.

אנחנו בקשר הזה כבר שנתיים וחצי ואיכשהו הפעם הייתה נוראית מכל.

ממש כעסתי עליו, פיזית כעסתי עליו.

אני לא יכולה לכעוס עליו, זה רגש שלא היה לי אף פעם כלפיו ולא תכננתי שאי פעם יהיה.

אבל ב24 שעות האלו, התפתח בי כזה תסכול שהכעס התחיל לבעבע בלי שום שליטה.

כשבסופו של דבר הצלחתי לפלוט שאני קצת כועסת עליו, הוא נשאר רגוע לחלוטין וענה "זה הגיוני שאת כועסת עליי".

הייתי מופתעת כששאלתי "באמת?"

והוא עונה לי בשלווה "כמובן. מנעתי ממך משהו, שללתי ממך כ"כ בקלות את היכולת לגמור. את יודעת שאת יכולה לגמור, אבל את לא תעשי את זה כי אסרתי עלייך. הכעס שלך מגיע כי את לא מצליחה להכיל את הקלות שבה זה קרה, הקלות שבה את נכנעת לי גם כשאת כ"כ מתוסכלת".

אני שוכבת במיטה ומנסה לעבד את המילים שלו, אני מתוסכלת כ"כ כי הוא פאקינג צודק וכי אני רוצה לגמור ואסור לי וזה לא הוגן. בחלק מהשעות ממש רקעתי ברגליים כמו ילדה קטנה, מזל שהוא לא ראה.

אני מבינה היום את הכעס הזה, ואני מתוסכלת ממנו. באיזו זכות אני כועסת על דבר שאני בחרתי? הרי אני נתתי לו את השליטה, אז למה אני לא מתמודדת עם זה בבגרות?

אבל הוא צדק. זו לא רק מסירת השליטה, זו התמודדות עם האמת המוחלטת שאני לא רוצה להפר אותה. אני רוצה להיות תחתיו ולקבל כל דבר שהוא ייתן, גם אם הוא לא נעים או לעיתים מכאיב. הוא עושה לי מה שהוא רוצה, ואני כמו כלבלב מרוצה עם לשון בחוץ מחכה לפקודה הבאה.

........

בסיום היממה הוא נתן לי הוראות לאיך לגמור, ואני מאושרת הולכת לאונן עם פורנו נחמד ובטוחה שאתפוצץ בגמירה מופלאה.

אבל זה לא קרה. 

בכל פעם שהתקרבתי לגמירה היא נהרסה, שוב ושוב ושוב.

הגוף כבר רועד והכוס פועם ורגיש ואני מתפתלת במיטה ולא מצליחה.

הוא שואל אותי איך היה ואני עונה שלא כ"כ טוב.

"אני יודע", הוא עונה בשלווה. "גמירה שמגיעה אחרי תסכול ומניעה, היא אף פעם לא טובה".