enjoy the silence

מצבי הרוח עוד שם.
ההיתפסויות והחפירות בדברים הקטנים עוד שם
בדברים האלו שתמיד יהיו מולי ופשוט אצטרך ללמוד להתמודד איתם בדרך יעילה יותר.
גם ההתפרצויות הנוראיות האלו בסיטואציה קבועה עדיין שם.
רק שהפעם
אני לא בבועה שלי
ההתפרצות חזקה יותר
המילים בראש כל כך ברורות
כל כך נוראיות
כל כך הרבה שנאה עצמית
וצעקות ושריטות וניסיון לצאת מתוכי ולברוח
כל כך אמיתי ולא מאחורי מסך אפור ובועה שמסתירה ממני את שאר העולם
ואותו

כבר פעמיים שזה קרה ככה

והלילה אפילו חלמתי. בדרך כלל אני לא זוכרת חלומות, ואלו שאני זוכרת, לא כאלו מפורטים ומעניינים, ובטח שלא באותם נושאים.
הפעם חלמתי ממש. כאילו דברים שידעתי שאי שם למטה, יצאו פתאום החוצה.
דברים שאמרתי שממש ממש לא, דברים שהכחשתי (בניגוד להדחקתי).
לא משהו רע. ממש לא. ולא קשור לסקס.
פשוט תמיד אמרתי שאני לא רוצה ככה, ושזה לא כל כך חשוב בעצם
אבל עכשיו חלמתי על זה, וזה היה כל כך יפה

אז אולי הקשרים האלו, בערוצים שטוענים שעוברת בהם אנרגיה כלשהי
אלו משיעורי היוגה שמעולם לא הלכתי אליהם
אולי הקשרים נפרמים לי?

קמתי, אחרי 4 שעות שינה, שעה וחצי לפני השעון
בלחץ משטויות
בלחץ מדברים שאני יכולה, ואולי פשוט לא ממש רוצה, לעשות.
מתי, ואיך, וכמה ובאמת-למה?
אני אמנם לא עובדת הרבה שעות, אבל גם לומדת 3 קורסים, וצריכה ללמוד הרבה לבד
ויש עוד דברים שצריך לעשות לעבודה
וענייני הבית
איך אפשר להספיק?
איך יש אנשים שעושים את זה?

בולשיט
כשזאתי שמכניסה לי מחטים לא יודעת להסביר לי למה זה טוב ואיך זה אמור לעזור לי, זה כבר יותר מידי.
"יש מפה של הגוף שמישהו החליט פעם...."
היו עוד כמה תאקלים, אבל לא משנה. נטפל בה. סליחה- בזה.

אז אחרי שבועיים שלושה כאלו, החלטתי שלפני שאני מתקשרת למכון הפסיכאטרי (לא ישר לתרופות, אולי הם יפנו אותי לפסיכולוג מטעמם?), אנסה משהו אחר. דיקור נשמע לי נחמד. אז מה אם פעם הרבצתי לאחות שניסתה לתת לי חיסון ועד היום קשה לי עם בדיקות דם ועושים לי עם הצינורית של הילדים. זה שונה. אולי אפילו אהנה מזה.
אז התקשרתי ולמחרת כבר הלכתי לייעוץ במרכז לרפואה משלימה.
ונפלתי על פסיכיאטרית.
והיא אמרה לי ללכת על טיפול תרופתי.

מוזר שאחרי כמה שאלות היא מגיעה למסקנה כזו. בלי לשאול על נסיבות מקלות, בלי לחשוב על דרכים אחרות...
אני יודעת למה אני מסוגלת להגיע למסקנה כזו, אבל היא לא יודעת כל מה שאני יודעת....
היא גם שאלה אם אני אנורקטית. הסברתי שאני מתאמנת ואוכלת ועושה בדיקות דם והכל בסדר. אבל כמעט אמרתי תודה.
להרגעה- באמת שאני רחוקה מתת משקל, ומודעת למחשבות שמלוות הפרעת אנורקסיה- ואין לי כאלו.

בשבוע הבא אני מתחילה דיקור, ואולי עוד כמה חודשים אלך לקחת תרופות.
אולי בינתיים אתחיל מעקב...תצפית אישית....

ואיזה זמן טוב יותר מזה להתחיל ללמוד קורס בפסיכופתולוגיה?

מה עושים
שכשקמים בבוקר ולא ממש בטוחים בשביל מה
ואז מנסים לחשוב על מה שיש לעשות
ולא עושים שום דבר
פשוט כלום

וכבר שבוע-שבועיים-חודש שאני נעה בין המצב הזה לטיפה פחות
ומרחיקה את הגבוה כמובן
וכבר נמאס לו לשאול
הוא פשוט הלך

ובאמת שאני לא יודעת למה
באמת לא הייתה לי תשובה בשבילך
ובאמת שאני יודעת שאתה איתי ואוהב ואני רוצה להחזיר

ובכל זאת, שתחזור, עוד כמה שעות, אהיה בדיוק אותו הדבר

נושא 1: הודו
טוב. יום שישי מתקרב בצעדי ענק.
כמה שעו בירדן, ואז- חודשיים בהודו....אמאאאאאאאאא

נושא 2: עבודה
המנהלת שלי היא חתיכת כלבה, הייתה לנו מסיבת צוות היום,
היא לקחה אותי הצידה עם חיוך, כאילו לומר משהו נחמד
וכעסה שאיחרתי ב-20 דקות.
התירוץ של- לא ראיתי את הגבוה כל היום ורציתי חצי שעה איתו- לא התקבל בטענה שהוא ילדותי ושהיא נשואה 30 שנה ושהעבודה באה קודם (היא שכחה שזו מסיבה ולא יום עבודה ואף אחד לא משלם לי ואין עבודה להספיק) וכאן הפסקתי להקשיב כי בשנייה שעניתי היא אמרה שהויכוח נגמר והמשיכה עוד טיפה בנאום שלה. אה וחוץ ממני איחרו עוד כמה בנות. אבל אני כנראה טרף קל ורגיש.

היה לי קצת רע ל-10 דקות ובפעם הבאה ששמעתי אותה מדברת לא יכולתי שלא להביט בה בבוז. היא לא מבינה שהצורה שהיא מדברת לעובדים מרחיקה וגורמת להם לשקר לה ולשנוא אותה... בעיקר ש-20 דקות קודם אמרה תודה לכולם, ציינה כמה אנשים- גם אותי, חייכה והייתה מלאת אהבה. חבל שהכל בצביעות...
יש לה המון דברים טובים והמון תכונות ראויות להערכה, אבל כל פעם שהיא כזאת מטומטמת, אני רוצה פשוט לעזוב. לא יהיה לי קשה למצוא מקום אחר...


נושא 3: שהוא רק שילוב של נושאים 1+2:
משום מה כולם בעבודה חושבים שאחזור מהודו עם טבעת. אכן אחזור משם עם המון טבעות, שאקנה כמו בגדים ועגילים למשל,
אבל הטבעת המדוברת...לא נראה לי עדיין. זה יבוא כשזה יבוא. הדיבורים על זה כבר לא מפחידים אותי, אולי כי כל הזמן מדברים על זה, אבל יש זמן. זה יבוא בזמן הנכון.

כבר אמרתי שאני שונאת לנהוג?
ואני קרובה מאוד ללהפסיק לנהוג שוב...
אני מעופפת מידי בשביל זה...

כאילו שאני לא מרשה לעצמי שיהיה לי טוב
כי חס וחלילה אם נחמד לי,
מיד אני ממציאה לעצמי סיבה לבכות..
ולאחרונה, לא צריך סיבה.
פשוט בוכה. בלי לדעת למה...
יצר הרס עצמי. בטחון עצמי עם תאריך תפוגה של לפני שנולדתי. או אילו כמה מקרים שהדחקתי בילדות.

אולי עדיף להרחיק גם את מעט האנשים שעוד קיימים...
בעצם גם הם לא קרובים. אבל רחוק יותר אפילו.
כי למה להקרין גם עליהם?
וכל פעם אני חושבת שזו טעות לגור בקומה חמישית.

מתוך כל הלקויות האפשריות אצל ילדים
הנפשית, היא בין הקשות לי ביותר.
לא, אף אחד ממכרי לא אושפז
אבל ביקור לצורכי עבודה היה קשה מספיק. למרות שהיה קצר.
לפחות קיבלתי יד וחיוך וטיול במחלקה. ונראה לי שהוא ניסה לומר- אני עוד זוכר אותך וטוב לי שבאת.
הוא לא שייך לשם, אבל הוא לא שייך לשום מקום אחר כרגע...
החיוך היפה שלו פשוט ממיס, עם המבט הישיר והעיניים הירוקות....

והאח שהיה שם... לא אכפת לי לקבל ממנו זריקת הרגעה (כן כן יש לי כבר גבוה אחד... מותר להשתעשע במחשבה!)

אבל מי סופר
(המספרים שמסומנים חודשיים אחורה, בראשית כל יום ביומן, הם סתם שם)

שזה כבר פחות מ-20, זה נראה מאוד מאוד מאוד קרוב
ואני קצת מפחדת. מהג'יפה, מהמחלות,
מאיך לעזאזל אני אמורה לחזור מיד לעבודה- כי היא עשתה לי מספיק פרצופים שפחדתי לבקש ממנה עוד יומיים חופש...
הודו. לחודשיים. עם הגבוה כמובן.
ואולי לא ארצה בכלל לחזור
אני אוהבת סארי.