enjoy the silence

היה יריד חביב אתמול
אולי לא יוחצן מספיק
והיה לי קפוא מתחת למזגן (אולי בגלל זה הכל כואב לי היום)
אבל היה נחמד, אנשים נחמדים, דברים יפים

אני עוד אקנה לי את סיכת הפאקמן הזאתי!

לקראת הסוף נכנסה איזו מישהי מ-ה-מ-מת, התגובה הראשונית שלנו (טוב של רובנו, ואני מתכוונת למין היפה), היא לשנוא את הכוסיות האלו
שיכולות ללכת עם חולצה שכל הגב חשוף
אבל היא הייתה נחמדה... אז הפסקתי לשנוא אותה ועברתי לתגובת הנגד- כיף לה, הלוואי עלי
והיא לקחה את התיק האהוב עלי
זה עם המחוך והבטנה הסגולה
אז בכלל רציתי לחבק אותה

וככה שתדעו-
http://www.thecage.co.il/coppermine/thumbnails.php?album=2669

כל מה שאני מכינה, זה מדמוי עור, ללא חומרים מהחי
והמון תודה לטיפוס המוכשר:)

אני שמה בצד את כל הבלאגן בראש שלי שבא לי להקיא על המקלדת
ואספר למי שכן קורא כאן-

אני וטיפטיפ היקר (ע"ע Tיפוס) מגיעים לזיפר אלטרנטיב בכוחות משותפים
עם הדברים המהממים שלו וכמה דברים משלי- לצמחונים שבינינו
(משמע...דמוי עור, פלסטיק (יאייי) ואם יהיה לי זמן אז גם ויניל)


נתראה שם!

זה כמו שמורחים ריבה על לחם, והיא נופלת על הצד של החתול, זה שבשק.
ואז בודקים לו את השיניים.

כמה זמן לא צחקתי ככה.
מה שרק מעצים את הקושי בכאב של דקה אח"כ
אבל הוא מיותר. ולא עליו באתי לכתוב. אבל אם כבר
אני מרגישה בדרך לריפוי. למרות שהקולות בראש שלי מאיימים שזה לתמיד, התנודות וחוסר ההשלמה.

ונחזור למה שבאמת רציתי לכתוב
החתול!!

ושאני במקור, מצין, שזה ליד נחל צין. ואני דוברת צינית שוטפת.

אחרי לילה טוב צונן במיוחד, אני תמיד מפחדת שיקרה משהו. שאתחרט אחר כך שלא הייתי קצת יותר.
אבל אני שונאת לישון לבד.

לא הלכתי לחד"כ כי לא יכולתי להסתכל בדמות שבמראה
ואני בטוחה שכבר כתבתי ובכיתי על זה גם כאן כמו שאמרתי ובכיתי על זה עשרות פעמים אחרות.

תשלימי עם מי שאת, תפסיקי לרחם על עצמך, זה מה יש, ויש מי שאוהב אותך ככה. את כל עסקת הגופנפש הדפוקים שלך.
אבל זה לא כזה פשוט להשלים עם מי שאני ואיך שאני נראית. נורא קל להגיד ולייעץ אבל את העצות של עצמנו נורא קשה ליישם.
אולי אם היה לי כסף מיותר סדר העדיפויות שלי היה (שוב-רק אולי) משתנה, אבל כרגע, כשבנוסף יש את הפחד מהמחשבה שמישהו יחתוך ויגע בבפנוכו שלי, ניתוח לא נראה לי מציאותי.
ועדיין אני מסתכלת ובודקת סיכונים ועלויות וחושבת למה כן ולמה לא...
אולי הייתי צריכה לעשות את זה לפני שנים. אולי זה היה חוסך לי (ולסובבים אותי) המון מצבי רוח וחוסר בטחון.

כל העניין הזה של לפחד ללכת לקנות בגדים כי תמיד צריך לתקן (עם עניין המכפלת באורך 20 ס"מ כבר השלמתי), וחס וחלילה מחשוף כי זה כמו להשוויץ במשהו שאין לך ושלא לדבר על הבכי כל פעם שניסיתי לקנות חזייה, ובגדים צמודים או גדולים או לא יודעת מה. וההערות מכל השנים (מה אכפת לך מה הם חושבים/ הם לא מתכוונים לפגוע) מילים שאני זוכרת למרות שאיזה יום היום אני יכולה לשכוח....

וחוץ מזה גם מהמשקפיים רציתי להפטר. אז מה קודם? אם בכלל?

כשאני יודעת שאני רוצה אבל זה עושה לי רע
ואולי זה רע רק כי זה פשוט לא מתאים לי עכשיו
ואז נהיה עוד יותר רע
ומשהו בי נכבה ומשתתק
והראש מתחיל להתמלא בדברים שלא היו שם קודם או שהופיעו רק לרגע והצלחתי להרגיע
ולא יודעת מה אני רוצה. כי כן ולא.
ואני רק מקווה שהרעש הזה יפסיק ויהיה כבר חשוך קצת
או שאולי אצליח להבין אותי

לפני שבוע דיברתי עם מישהי בעבודה. זה התפקיד שלה בין היתר, להקשיב ולייעץ לצוות. אבל אף פעם לא באתי בשאלות לא מקצועיות. הפעם, תוך שני משפטים, התחלתי לבכות.
לא בטוחה אם אני במקום הנכון
ואם לא אז מה כן
ובטח בכל מקום ימאס לי
לא חושבת שאני טובה בזה
לא משקיעה מספיק זמן ואנרגיות
וזה סוג של מעגל.
הא הייתה מקסימה, באמת. יודעת לשאול את השאלות הנכונות וללחוץ על כל הכפתורים המוסתרים.
בסוף גם נתנה לי מספר של מרכז שנותן שרות פסיכולוגי/אימונאישי לעובדים.
שבוע התלבטתי אם זה יעבור ואם מדובר בכמה ימים ואחריהם שוב יהיה בסדר (יחסית) ואם אני יכולה לבד
אבל היום החלטתי. זה לא יזיק. זה כבר תקופה ארוכה של התלבטויות וחרדות.
בערב אתקשר.
אלא אם שוב אתחרט.

ואולי בקרוב גם אתחיל ללמוד יוגה. בתקווה לעבוד גם על הערוצים הפנימיים דרך הצינורות החיצוניים.
עוד משהו שאני רוצה כבר הרבה זמן ותמיד הצעד הראשון מפחיד אותי, בכל דבר
וגם עניין הכסף.... קנינו אוטו (יאיייי) ואני לומדת ספרדית ועוד איזה קורס מתחום העבודה
ואני קצת רוצה לייזר לעיניים
אבל הגבוה (שמעודד את כל הנ"ל כי "אני אתך לא משנה מה תחליטי") מסביר את הדחייה של הניתוח בכך שחשוב לי יותר להשקיע בדברים של בפנים מאשר של בחוץ...
תמיד לימודים יהיו קודם, לא?

היום הכל קצת מבולבל לי. כאילו המילים לא ממש מסתדרות בראש ואפילו יותר גרועות כשהן מנסות לצאת החוצה.
----------
לפעמים אני חושבת שהוא קורא מחשבות. או שאולי אני מדברת מתוך שינה במהלך חלומות סוטים במיוחד שאני לא זוכרת אחר כך.
ואז קורים דברים שלא חשבתי שיכולים לקרות. אדם קטן ושברירי אנוכי!!
-----------
איך סוחבים מחשב (נייד!) כשהולכים על ארבע לקצה השני של הבית?
----------
ואחר כך צריך גם שולחן למחשב לא? את זה באמת אי אפשר להרים, אז באיקאה מתחילים למכור שולחנות חדשים, כמו כל הדברים שם, בהרכבה עצמית- השולחן האנושי.......
---------
ואז אומרים בוקר טוב.

"את נורא קטנה את יודעת?"

המסקנה מניסיון לקשור אותי ל-4 קצוות המיטה,
מה שבסופו של דבר דרש המון חבל לפיצוי על המרחקים ביני לבין הקצוות הנ"ל

הגיע הזמן שהוא ישים לב לזה לא?

כשכואב לי, אני צוחקת. כנראה. אם כואב מאוד אולי, לפני שכואב יותר יותר מידי. אולי.
אבל זה הפך לסוג של בדיחה שהוא אומר שכנראה לא כואב לי כי עוד לי התחלתי לצחוק, או להיפך, זה בטח "קצת" כואב כי אני לא מצליחה להחניק את החיוכים והצחקוקים.
אבל אולי זה רק בגלל שהוא צחק על זה? ואז זה גלגל שכל פעם אני חושבת אז צוחקת יותר?
וכשהוא מכאיב לי, ואז מצחיק אותי, ומחקה אותי צוחקת ואז מכאיב עוד קצת, אניכבר לא יודעת מה לעשות
שעה שלמה שאני חצי נחנקת מרוב צחוק וחצי מנסה להתחמק מהמכה בצורה אינסטינקטיבית (אבל יודעת שאני רוצה עוד)
כמה סמים השתוללו לי במוח. טבעיים כמובן. הכל אישי. שלי מהבית.
ובריא מאוד:)