והחומות נפלו. חלקן לפחות. טוב ולא טוב שהוא היה שם איתי, זירז את הנפילה. פחד עלי.
ממציאה מה לא טוב, מה לא נכון, ועושה לעצמי כל כך רע. מחפשת שיכאב בפנים, ובחוץ. לפעמים הכאב הזה מגיע למקום הלא נכון אצלי. כזה כאב שעדיף להמנע ממנו. ואני בכל זאת מחפשת אותו.
איכשהו הסברתי, לא התנתקתי לגמרי. אני לא פה. משהו לא בסדר. אני לא יודעת. והכל הופך מרוחק, דרך מסך אפור.
אולי לא טוב שלא לגמרי. אולי עדיף שכל הרעלים יתנקו, כל החומות יפלו. שבירה מוחלטת.
שואל ומתעניין ומנסה להבין מה קרה לי. אבל לא מגיב. מה אני רוצה שיגיב. אבל תגיד. משהו. חושב? מרגיש? לא יכול להיות שכלום לא עולה. אול אתה גרוע יותר ממני, כל מחשבה אישית או רגש מודחקים עוד לפני שעולים מהתת מודע? חשוב לי. כדי לדעת שאתה שואל, וזה לא נשאר באויר. שמשהו הופנם. גם אם לא תתקן אותי. הפחדת אותי. תודה.
בוכה. לא בוכה. לא רוצה להרוס. רוצה שיכאב. רוצה לוותר על הכל. להעלם וזהו.
ואיך עושים שיכאב בלי לשנוא אף אחד אחר כך? בלי להשאיר סימנים?
לפני 16 שנים. 29 באוגוסט 2008 בשעה 16:57