אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה הזאתי. של למה לקום בכלל בבוקר. של לא רוצה להתחיל את התקופה הזאתי של הסואז'. של כל זה בכלל לא בשבילי. של לרצות לברוח מהכל.
אמרתי בעבודה שאני עוזבת. שאין לי ברירה ושאם אוכל אז עוד אחזור.
אז יהיה לי זמן, ואני לא אהיה לחוצה מעומס וחוסר זמן, ואולי אמשיך להתאמן אפילו. אבל אני עדיין לחוצה מלהתחיל את זה.
הוא התקשר עכשיו, רק התעורר לפני כמה דקות, שומעים בקול שלו. ואני אוהבת שהוא מתקשר ככה כשהוא קם, שהוא רוצה לשמוע אותי דבר ראשון, שלמרות שזה שונה מלהתעורר יחד, זה נותן משהו מזה.
בבוקר, כמה דקות אחרי שקמתי, התקשרו להודיע שמה שקבעתי יידחה. עוד משהו שלא הולך כמו שצריך. זה סימן? לא אוהבת שדברים מתחרבשים ולא הולכים כמו בתכנון... אולי אני אוטיסטית? אני חייבת שיגרה וברגע שאני יוצאת ממנה בלי הכנות מוקדמות מתאימות, אני משתגעת...
טוב..אני הולכת לסדר קצת לפני שהגבוה שלי בא.
לפני 16 שנים. 31 באוגוסט 2008 בשעה 7:47
