האמת שלא היה כיף. אזור מדהים, ליד תל ערד, הרים, מדבר, עצים שפופים.
אבל מההתחלה היה מעצבן.
תור של מכוניות לחניה
תור של אנשים לכרטיסים (מזל שרובם זה לא מהאנשים שדוחפים)
מאבטחים גורילות שצועקים ומדברים בזלזול ובודקים כל בקבוק ובקבוק לוודא שלא יכניסו אלכוהול ויקנו שם (כי לא שילמנו מספיק על הכרטיס..)
בחורה מגעילה מצוות הפקה צועקת עלי שנפנה לה את הרחבה כדי שתוכל להכניס עוד אנשים. יש דרכים להגיד דברים!
שני סוגי אנשים מגיים למסיבות טבע- צבעוניים ושמחים שאוהבים פיות ושדונים, או ערסים מעצבנים.
הרבה יותר מידי אנשים היו במסיבה הזאתי , ורבים מהם מהסוג הלא טוב.
אני לא נוגעת בסמים, ככה שהכל תלוי באווירה ובראש שלי. ולא הייתה אווירה.
עד לכאן האשמות חיצוניות
ועכשיו האשמה שלי:
למרות שאמרתי שלא אשתה, שתיתי קצת. ממש קצת. וזה עשה לי רע כל כך...
התחלתי לחשוב שוב שהכל סתם. כל מה שאנשים אומרים, מה שהם עושים. עם ובלי קשר אלי. לאף אחד לא באמת אכפת, הכל אשליה, הכל מתפוגג. האנשים שסביבי לא באמת שם, אין לי שום דבר איתם. אני מגוחכת.
הלכתי. קצת לשבת על סלע לבד, שלא יראה אותי ככה. אבל הוא בא. חייכתי.אמרתי שהכל טוב רק צריכה קצת לבד. אז הוא נתן לי והלכתי רחוק יותר. מאחורי כל האנשים שרוקדים, להסתכל עליהם, לשמוע, לשבת, לנשום. אחרי לא יודעת כמה זמן הוא חיפש שוב ומצא. ישבנו ככה, והוא ביקש שאסביר. זה נשמע רע. כזאת חסרת ביטחון, חסרת הערכה עצמית. הם שם או לא שם? מה הם חושבים? ואיך אני בכלל יכולה לומר כזה דבר כשיש לי אותו. כן, לפעמים גם על זה אני חושבת שאשליה. שהוא לא באמת מרגיש ככה.
הוא הכי מקסים בעולם. החום שלו, החיבוק, ההבנה. ופשוט מאוד- הקיום שלו. שהוא שם לידי.
לפני 15 שנים. 1 באוקטובר 2008 בשעה 13:36
