לפני 16 שנים. 14 באוקטובר 2008 בשעה 16:43
ראיתי עכשיו בפעם השנייה את הסרט דוני דארקו.
וכנראה אראה אותו שוב למרות שאני יודעת שיש לו השפעה לא טובה עלי. כנראה דרישות המזוכיזם לעשות לעצמי רע.
דקה אחרי שסיימתי לראות המשפטים הבודדים שיצאו מהפה שלי הפכו לכואבים וגררו תגובות לא נעימות.. שטויות שכאלו.
מוזיקה מדהימה יש בסרט הזה. והוא עשוי כל כך יפה.
השיר mad world נכנס לתוך מחזור הדם והמשמעת מטיילת בין הנימים
כל כך הייתי רוצה לפעמים לוותר על רגעים מסויימים ולהחליף בתמונות יפות ונעימות יותר
או פשוט לא לחוות אותם... לא להיות
מה היה אם בנקודה מסויימת דברים היו אחרים? מה הייתי היום? מה העולם היה?
יש כמה דברים שאני שמחה שקרו לי. אבל אני לא יודעת אם לא עדיף לוותר על הכל מהתחלה. אפילו לא לדעת שהם יכלו להתקיים.
And I find it kind of funny
I find it kind of sad
The dreams in which I'm dying
Are the best I've ever had
I find it hard to tell you
I find it hard to take
When people run in circles
It's a very, very
Mad World