כתבתי לפני שעתיים די הרבה, והחלטתי שזה לא משנה בכלל
אז אני כותבת מה שכן
גם היום בכיתי בגלל הלימודים. אני יודעת, זה רק לימודים, זה יגמר, זה לא שווה את הלחץ הזה שלי וכשאסתכל על זה אחר כך זה יראה כל כך שולי. אבל כרגע, זה לא. זה מעיק, אני לא רואה את הסוף, ואני שוב ושוב רוצה לוותר.
אתמול הוא רצה לקנות לי עגילים בשוק האקססוריז. לא רציתי, כמה שאני אוהבת לקבל מתנות, כמה שכיף מתנה ממנו, מרגיש לי לא נעים שהוא יקנה לי איתי. אולי אם באמת הייתי אוהבת משהו בשוק הייתי מתעלמת מההרגשה, אבל על העגילים הכי יפים שהיו שם, ששנינו אהבנו, התגלו אבנים מסביב, שהיו כל כך נוצצות שזה לא בשבילי.
הלכנו לאכול, נכנסנו לפני כל האנשים כי התברר שהמארחת עבדה איתנו פעם אבל יצאנו תוך דקה כי הכל היה בשרי. הלכנו למקום אחר, היה טעים, הזכרתי לו שתורו לומר לחיי מה והסמקתי אחר כך כל פעם ששתיתי מהיין.
ודיברנו...
הוא לא מבין איך זה שאני רואה דברים כל כך שונה מכל אחד אחר. הוא אומר שמי שמסתכל עלי מהצד רואה שהכל טוב ויפה, רוצה להתחלף איתי. מסיימת תואר בגיל 24, יכולה ללמוד עוד כל מה שבא לי, יש לי משפחה שלא תפגע בי לעולם, יש לי אותו, אינטליגנטית, יפה, רזה ועוד ועוד. זה מה שהוא אמר ואני לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלא עם הראש ולהרגיש שהעיניים מתמלאות דמעות והראש מתמלא תגובות נגד. ולכל דבר שהעלה חשבתי על כמה הוא טועה, חוץ מכמובן העובדה שיש לי אותו.
מהשיחה לא יצא כלום, הוא לא ישכנע אותי, לא בשיחה אחת. אולי לאט לאט יצליח להכניס לי דברים לראש, אולי.
מה שחשוב, הסיבה שכתבתי את כל זה, היא שזו הפעם הראשונה שדיברנו על זה בלי שהייתי במצב הזה, כשאני אובייקטיבית, רואה דברים בברור ולא מתוך דמעות ורגשות שליליים. אולי ככה אגיע לפתרון כלשהו, אולי ככה אבין מה קורה לי ברגעים שאני נשברת והכל כל כך נורא, אם אסתכל על זה ברגעים בהם המחשבה נקייה מרעל.
אם כן ואם לא, זה הרגיש אחרת. לא כמו שבכיתי מולו כשהיה לי רע. זה הרגיש קרוב אפילו יותר.
לפני 16 שנים. 16 בנובמבר 2008 בשעה 17:01
