רציתי ולא רציתי. אולי רק כדי כדי לא להשאר בבית, ורק כדי שהוא יהנה.
פחות ופחות אנרגיות, עד שרק בהיתי, אדישה לחלוטין לכל מה שסביבי, ולא רציתי שנלך רק בגללי. לא אוהבת להחליט ולקבוע לאחרים.
כשסוף סוף בבית, מחובקים, רועדת מקור, הוא מנסה לחמם אותי בדרכים מעניינות
ועם הגוף, גם האדישות נמסה לה קצת, עד שהתחננתי וביקשתי. וכבר יותר מרק רמז או פילטת פה בלחש שלא בטוח שהוא שמע- הפעם הוא שמע שקראתי לו אדוני. והוא הגיב נכון כל כך. אני זונה קטנה שלו.
עד שנעצרתי עם דמעות
כואב לך?
בראש.
מה לא בסדר? אולי זו דרך החשיבה שלי? אולי טראומת ילדות מודחקת או מיליוני דברים קטנים שהפכו אותי למי שאני? מה מביא אותי לזה? זה נושא בפני עצמו שאין לי כח ואני לא יודעת מאיפה להתחיל לפתור.
איפה את?
והייתי שם. לא נעלמתי למרות הכל.
אחרי דקה של שקט, דקה של לנשום ולבכות וקצת לבד, חיבקתי אותו כל כך.
חשבתי על זה בפעם המי יודע כמה
זה על קצה הלשון אבל שוב חשבתי לעצמי שזה חסר משמעות ברורה ואולי לא
קראתי בשמו
וכמעט התחרטתי
אבל אמרתי
והוא כאילו חיכה לי כדי שלא אפחד מהמילה הזאתי ואמר בחזרה.
אני אוהבת אותך
בבוקר כשקמנו, גמרתי. מסקס. ועוד בבוקר.
לפני 15 שנים. 22 בנובמבר 2008 בשעה 12:22
