היה לי יום ארוך אתמול ובמקום לישון סידרתי את הארון (זה התחיל בקיפול כביסה תמים והתדרדר לדחף עז לסדר את הארון....)
בערב הלכנו לשבת אצל חבר, הגבוה בקש שאלבש את עלמה- חולצה שהוא קנה לי עם הדפס של מסטיק עלמה
כיף ללבוש מתנה שלו. בטח רק כי אני נהנת כשהוא אומר לי וגם אם זה היה שק הייתי שמחה...
בירה אחת כבר השפיעה עלי... חלשה ממש
ולפני כמה זמן החלטנו שעושים לחיים כל פעם ששותים, הפעם היה תורי ואחרי דקת מחשבה אמרתי שיש לי משהו אגואיסטי. והוא חייך כי כנראה לא רק אני רוצה את זה.
איך שיצאנו מהבניין הוא תפס אותי מהעורף ולא נתן לי להסיט את הראש, רק מזה הרגשתי זרמים מוזרים בגוף, כאלו שהופכים את הגוף למרגרינה ויוצרים אולי סוג של שדה מגנטי שמושך אותי אליו...
באוטו אמר שאוריד מכנסיים, שזה קצת בעייתי שעוד 10 דקות אני בבית מתמוטטת מעייפות על המיטה ואתה הולך למשמרת, ואח"כ גם תחתונים. אבל לא ממש עניין אותו ולא רציתי שיעניין אותו.
כל פעם שקצת סגרתי רגלים, כל פעם שהיד התקרבה בחשש כדי לתת טיפה בטחון שאף אחד לא רואה ואני שומרת עלי, הוא העיר בקול שקט ותקיף. כזה שאי אפשר לא לעשות מה שהוא רוצה...
ואז הגענו והוא אמר לי להכנס הביתה, לעשות ביד, ולסמס לו כשאגמור...
התקרבתי לאט לבקש נשיקת לילה טוב, הוא הסכים. והלכתי.
אני לא צריכה להסביר
אני רק נותנת מילים לעצמי.
שזה מרגיש כל כך נכון לעשות כל מה שתגיד,
גם אם אני נותנת יותר משמעות ממה שצריך. גם אם אני רואה את זה קצת אחרת ממך. כל הוראה, כל ביצוע.
זה חדש לך, זה בצעדים קטנים, זה כדי לשמור על מה שיש ולפעמים להוסיף תבלינים
וזה נעים
לפני 16 שנים. 21 בנובמבר 2008 בשעה 13:01
