לא הכל בחיים פשוט ונעים. ובכל זאת, אנחנו קמים כל יום, עושים מה שצריך, וממשיכים.
לימודים, עבודה, חברים, שכנים, מאמצים, משפחה, כסף...
בשביל מה בעצם? מה גורם לנו להמשיך לסובב את הגלגלים? מה גורם לי לפתוח את העיניים בכל בוקר
גם כשאני לא באמת רוצה
הכל נראה מיותר לפעמים. כשאילו כל המאמצים כל כך לשווא, כאילו הכל כל כך ריק מתוכן בעל משמעות.
הדמעות שבעיניים גורמות לאור הכחול מהנורות הקטנות במחשב לזהור, להכנס ולהפריע לשדה הראיה
פשוט סוחבת, קמה, עושה מה שצריך, הולכת לישון. רק שלא תמיד יש חשק לעשות. לא מסוגלת לסיים את העבודה האחרונה, לא רוצה לקום וללכת לעבודה, לא מתעניינת באנשים אחרים. ופתאום יש בועה כזו מסביב, שחוסמת הכל.
מישהי אמרה לי לא מזמן שחלק מלהתבגר, זה ללמוד להתמודד. עם הקשיים האלו, עם מה שלא נעים, עם ההחלטות, עם כל מה שקורה לנו כל יום. אני לא מצליחה לעשות את זה. אני לא יכולה להתמודד.
ובכל זאת, יקח זמן אבל כנראה אסיים גם את העבודה האחרונה, ואני אמשיך ללכת לעבודה, ואמשיך לדבר עם אנשים למרות שלפעמים אהיה לא נחמדה או רחוקה, ואולי תמיד ארגיש, שזה פשוט לא זה. שיש משהו חסר, משהו לא נכון. שאני לא שלמה ולא אהיה לעולם.
לפני 15 שנים. 3 בינואר 2009 בשעה 13:04