ברבע ל-12 בלילה שלחו לו הודעה קולית עם צו 8
הוא לא קרבי, הוא טכנאי קשר, אבל אמור להגיע לשטח אם יש גיוס כי גם כאלו צריכים שם. למרבה המזל, אמרו לו להגיע ליקנעם, ההנחה שלנו היא שזה כדי להחליף כוחות סדירים כי הוא עצמו לא היה בשום תרגול או אימון מאז שהשתחרר.
ההנחה הפחות חביבה היא שיתרגלו אותם שם, רחוק מהבלאגן, ובמקרה ווזה לא יגמר בקרוב, ויהיה צורך בעוד כוחות, ישלחו אותם...
לא יודעת מתי הוא יחזור. הוא הבטיח שיתקשר מלא.
אני השבוע חוזרת לעבודה הקודמת שלי, זמנית, זו שהוא עדיין עובד בה. והיו נחמדים ושמו אותנו יחד בכל המשמרות... בניתי על זה בשביל נחיתה רכה, בשביל שהוא יזכיר לי מה עושים, בשביל שיהיה לי אותו איתי. ועכשיו לקחו לי אותו. אולי זה אגואיסטי מצידי בעצם, אבל לא אכפת לי. אני לא יכולה הרבה בלעדיו, העניין עם העבודה זה רק מדגיש כמה קשה לי כשהוא לא איתי...
הוא ישן איתי למרות שהיה צריך לארגן דברים למחר, ולמרות שהאמא הפולניה שלו חשבה שישן בבית.
לפחות הוא לא שם... לפחות זה רק להתגעגע ולדאוג שלא יהיה לו קר ולא שאולי יקרה לו משהו...
-----------
אמרתי עכשיו לידי שלי שאני שוקלת להתנדב למילואים אם רק היו רוצים אותי (טכנאית רשת, יש כרגע עבודה אבל יש מספיק סדירים ומילואימניקים שעובדים בזה ביום יום).
תגובתו:
"מה תעשי? תחלקי סוכריות?"
זה מעולה להעלאת המורל אנשים!
לפני 15 שנים. 4 בינואר 2009 בשעה 9:40
