שנתיים. וואו... זה לא מעט זמן.
כל החול שהיה מסביב לבור שלו התמלא גם הוא בשיש.
ממש שכונה צפופה יש להם שם, לא הייתי רוצה לגור שם. הייתי מעדיפה שאותי ישרפו ויפזרו איפשהו. במדבר או בים. ויבואו לבקר אותי שם, במקום בבית קברות.
כבר עומדים ומחייכים מעל גוש השיש הזה עם המילים שעליו, אבל בעצם, משתדלים לא להבין את המילים, את התאריכים. מתעלמים מהאותיות שמרכיבות שם.
1955-2007.
על כל גושי השיש מסביב התאריכים היו שונים מאוד...
הדודה, אחותו, הכינה סרטון. מלא קטעי ודאו מקובצים מכל מיני מפגשים. הוא היה צעיר, ויפה, וחזק. ואיש טוב, שתמיד מחייך ותמיד נותן את מה שיש לו למי שחסר, ועוזר מתי שרק יכול ואוהב ילדים. חגגנו לי יום הולדת 12, והוא "הלך מכות" עם כל הילדים. ואנחנו 4 בני אותו גיל וכמה קטנים יותר. וכולם מטפסים עליו ומתעללים בו! והוא נהנה מכל רגע.
אם התאריכים שעל השיש שלו היו קצת שונים, הוא היה יכול לשחק גם עם התינוקת החדשה עוד כמה שנים (כרגע היא ישנה ואוכלת)... הוא היה אוהב אותה כל כך את הפיצית הזאתי. ואולי עוד כמה שנים היה משחק גם עם פיצית משלי...
וחבל לי כל כך שהגבוה לא זכה להכיר אותו. ושהוא לא ראה כמה טוב לי עם הגבוה.
לפני 15 שנים. 25 במרץ 2009 בשעה 19:13
