יש משהו מוזר, תחושה שנגרמת אחרי שהיא מתחילה לכעוס ולצעוק, כועסת מהעובדה שמישהו פגע בנפש ה"אוי כה פגועה" שלה. מילה אחת לא במקום, בדיחה אחת שבעינייה מוגזמת. היא כמו מגדל קלפים: כל כך יפה, אבל תן נשיפה אחת לא במקום...
בעצם, האם היא באמת יפה? נכון, השיער שלה צבוע, והיא לבושה מהודר, ואפילו מדברת באסרטיביות.
אבל בפנים, היא מכוערת, דוחה, מפלצת שחושבת שהיא מלאך שכל החיים שלו היה קורבן בגיהנום.
למה התחושת כעס שלנו מתחלפת בתחושת סיפוק? פתאום כל דבר נהיה מצחיק אחרי צפייה בפרצוף האדום שלה.
פתאום, אושר רב מציף אותנו כשהיא מתרסקת, מתפרקת, מראה את מי שהיא באמת. היא לא מלאך מסכן, או יישות טהורה - היא סתם בת אדם, מלאה באותם פגמים, שאותם היא מחביאה במילים חסרות תכלית.
אולי אנחנו רוצים להיות הגיהנום שלה? אולי אנחנו צריכים להיות הגיהנום שלה?
אני רוצה להיות הגיהנום הזה, להרגיש את הסיפוק והאושר בלהשמיד את הפרצוף המזויף הזה.
את לא קורבן כמו שאת מתעללת
את לא יפה כמו שאת מכוערת
ואת לא אלה כמו שאת אדם
אני אגיע אלייך, עם לב רעב, חיוך רחב ומילים חדות כתער. השולטת תהיה נשלטת.
בעבר חשבתי אותך לבלתי מנוצחת - עכשיו אני רוצה אותך בוכה...