Nihil obstat

אוף עד שאני מקבלת הצעה מעניינת ובא לי להסכים, אני מגלה שאני חסומה מלהגיב להודעה.

למה להדליק ולברוח 😢

אני חובבת נשלטות, זה לא חדש. 

גם בפנטזיה החדשה אני רוצה את הנשלטת שלי מסורה, משרתת מושלמת, אוהבת השפלות וכאב.

אבל הפעם אני רוצה אותה שפחת מין אמתית.

כזאת שתעשה את כל שארצה ואיך שארצה. 

ובשביל שארגיש שהיא כזו, היא צריכה להיות א מינית בעצמה. 

אני רואה איך האתגר הזה מעלה את רמת השליטה, בשבילי ובשבילה, בכמה רמות. עוברת בגופי צמרמורת נעימה רק מלחשוב על זה. 

הציטוט לא מדויק, אבל המסר ברור. 

אני מבינה שיונג צדק. האמנתי שהתמודדתי עם העבר וצמחתי בזכות ההתמודדות. אמנם הדבר נכון, אך המציאות מאלצת אותי להודות שהפרק ההוא בחיי לא לגמרי סגור. פתאום עכשיו כשאין אפשרות להתחמק, המושגים הפסיכולוגיים הפכו למוחשיים. 

נדחקתי לפינה החשוכה והשנואה ביותר, אך היום יש לי את המסוגלות להתמודד עם הצל הזה שלי. ההתמודדות הזאת היא למעשה כאבי גדילה. אמנם הכאב הזה שורף את הנפש, הגוף שלי מגיב בכל דרך אפשרית, תחושת התסכול וחוסר אונים לעיתים בלתי נסבלת. לצד זה,  הפעם אני עוברת את התהליך עם הרבה יותר מודעות, כנות הפתיחות מול העצמי, מאפשרת לעצמי להיות פגיעה וחלשה תוך כידי המאבק שדורש מלא כוחות נפשיים. 

השיר הגאוני של Tool, שמצליח להסביר תורה שלמה תוך כמה דקות מתחבר לי כרגע בצורה מאוד מדויקת. 

My shadow

Change is coming

Now is my time

Listen to my muscle memory

Contemplate what I've been clinging to

Forty six and two ahead of me

מרטה סטוארט וסנופדוג.

מי מחזיק/ה את השוט 🤔

כשהתקופה הזאת תעבור ויהיה אפשר לחזור לנשום,  אחגוג את החזרה לשגרה.

כמובן שבניתי תוכנית ליום שאחרי. זה כולל חדר במלון, ארוחת ערב במסעדה טובה, משם יציאה למסיבה טובה. כמובן שאלכהול יקבל מקום של כבוד. 

אחרי הבילוי אחזור לחדר במלון, הרי אין על האנגאובר במלון. ארוחת בוקר בהזמנה לחדר ועוד פינוקים. 

מחכה ליום הזה בכליון עיניים

עוברת תקופה קשה, בלי להכנס לפרטים.

עושה שריר, מתפקדת ועושה את מה שצריך.

אבל הקושי יודע להכניע מידי פעם את הנפש ולהזכיר שהוא עדיין כאן. 

אז מה עושים? 

ילדות קטנות חותכות את עצמן, ילדות גדולות עושות קעקוע. כי הכאב, אם לא מרפא לגמרי, יודע להקל לכמה זמן. 

בשבוע הבא אני לוקחת כמה ימי חופש. אמנם נשארת בארץ, אבל תכננו משהו חמוד. אבל ששש, כשיודעים פחות יותר קשה להרוס 🤩

הלכו לי הרגליים, אבל אין מצב שאני מוותרת על נעלי עקב

כשאני אומרת למנהלת שזה בסדר לפטר את הלקוח והיא מיישמת את זה. 

אני מאושרת 🤩🤩🤩

אני לבד באגף, אולי אפילו בכל הבניין.

בעודי מתהלכת לי במסדרון הארוך חושבת על מירוץ כלבים שהייתי יכולה לארגן לי כאן.

אולי זה עוד יקרה