יש דברים שרציתי לומר

אני מתגעגע למתבגרת, לפעמים אני רק צריך שהיא תהיי בבית, הקיום שלה הוא אוויר לנשימה.

לקחתי יום חופש, זה מוזר לקחת חופש בלי שום תכנון, סתם להשאר בבית ולכן מייד קבעתי עם הדודה פגישה.

היא ביטלה אותה ברגע האחרון, הבן שלה חזר מהטירונות והביא הררי כביסה, מעולם לא שמעתי אותה שמחה כלכך לקולות צהלת כביסה.

כשנפרדתי מאמא של המתבגרת היא שאלה, מי תכבס לך.

שנים אחרכך הרגשתי אדם חופשי בכל סיבוב מכונת כביסה.

אני מניח שהדודה כרגע ממלאת את נפשה בריח בריאות הילד, כיבוס חרדות מפגיעת כדור טועה וצליל קולו המתעבה.

דוד שלי  מת באפריל, באמצע הקורונה, הוא מת לרווחת כולם, בשנים האחרונות לחייו הוא התרוצץ בלי זכרון בבית, מוריד את החיתול ומשתין בכל פינה, קצת כמו החתול רועי ( השם יקום דמי על הקקי במיטה)

״אני לא אוהב את אמא״ הוא אמר לאבי בטיול האחרון שלהם 

״אף פעם לא אהבתי ולעולם לא אוהב אותה״

אבא שלי היה מזועזע, אולי כי הוא היה הילד המועדף על סבתא טובה, טובה היא לא הייתה, היא הייתה פולניה קשוחה עם עיניים כחולות היורקות קרח והערות. אפילו מעט גזענות תמיד נדפה ממנה, היא חמודה אבל לא משלנו הייתה אומרת.

אנינאוהב את אמא שלי, על סערת הנפש שלה, אתמול שאלה אותי ״ מתי מפסיקים לדאוג לילדים״

עניתי שכנראה לעולם לא.

אם יש מחשבה קשה בעולם, זאת המחשבה שהיא תמות, לפעמים אני מדמיין את זה, אז אני בוכה בשקט

וזוכר שיש לי עוד זמן איתה.

אתה נשמע לי קצת עצוב היא אמרה, אלל תדאג הכל יהיה בסדר, אני יודע אמא

אני לא באמת עצוב, קצת מהורהר על העולם.

עשיתי מבחן אישיות כזה, כמו הורוסקופ משעשע, יצאתי ארכיטקט, הדודה יצאה סנגור

שני הטיפוסים הם יחסית נדירים, אולי אנחנו באמת זן נכחד, תקועים בפינת החיות האקזוטיות