בחיי זה מרגיש כמו לצאת מהארון
אבל אני אוהב לראות חתונמי.
עם יפעת היינו רואים יחד, היינו יושבים יחד בסלון, מתכוננים לרגע, רגע רגע אני צריכה שירותים
משום מה חתונמי היה מדליק לה את שלפוחית השתן.
כמו בלול, שקט בבית, מתחילים.
הייתי אז אומר לה מה דעתי על כל אחד, זה הצחיק אותה, אני אוהב לשמוע צחוק אנשים
לפעמים הייתה מתווכחת, או לועגת בהמשך לדעתי עליהם, אין שמחה זוגית כמו מעט הקנטה
ואין שמחה גדולה משמחה לאיד שצדקתי.
יפעת אולי העריצה את היכולת שלי לראות בני אדם, היא גם הבינה מדוע אני אוהב להיות בבית
אני מתחבר למעט, איתם אני פותח את הלב.
לא מזמן הלכנו הדודה ואני לתערוכה בחולון, היה שם ציור נהדר של אדם, הלב שלו גדול אדום ובחוץ, מלא מסמרים
וזוג חבלים עם קשר שנראו כמו ביצים, כאשר מושכים לו בביצים הוא נראה
אני קצת רווי מסמרים
הדבר הכי חשוב שאני לומד בקורס הניהול, הוא ההבנה שאין מובן מאליו, כל איש ודרכו כל איש והבנתו
פתאום רציתי לשאול אותה
מהי בכלל זוגיות בעיניך?
מהי חברות?
מדוע אנשים מקיפים עצמם בחברים של קפה ומאפה?
האם היית מוכנה לנסות להתחתן במבט ראשון?
הדודה אומרת שלפעמים אצלי בראש הדברים מתקדמים הרבה יותר מאשר הם במציאות
היא כנאה צודקת, אולי נצליח להפגש היום, נכנס לאוטו וניסע בלי לעצור
מקסימום נקנה קפה ומאפה