יש משהו נעים בכביש שש, נסיעה חלקה רצופה במהירות קבועה ללא דרמות או נוף חריג, מרבית הפעמים אני לא זוכר שנסעתי
המונוטוניות הזאת נעימה למחשבות.
אתמול המתבגרת ישבה בסלון, הרגליים היו על החבר שלה והם צחקו הרבה, קצת קינאתי בה על הפשטות הזאת
אהבה טהורה ונקיה בלי פחד.
כעסתי על הפילה בבוקר, בעיקר כי היו ימים של רגש ואז קיפאון, לא ברור למה, הרי אפשר לקחת זמן לחשוב ועדיין
מהות הקשרים האנושיים הוא רגש, אולי אני מחביא את עצמי פה במדמנה האנושית פה, דווקא, דווקא פה אני מוציא את כל הרגש החוצה.
זה לא שאני לא פוחד, או לא נפגע, הרי קירבה היא מפחידה, ממש מפחידה. אתה רגיש לאדם אחר, לזולת
כל מה שיש לך זה טיפה אמונה והרבה תקווה שהוא ינהג בחמלה.
אני יודע שאני עמיד, אני באמת פרא אדם, קצת ערס אבל עמיד, אני תמיד אשאר עם חיוך, גם כאשר כואב ואני שורד הכל.
אבל לא כעסתי בגלל זה, הרי לא כועסים על חולשות ופחדים
כעסתי על היוהרה, היא אמרה שהיא כרגע לא יכולה לתת רגש אז היא משחררת אותי
כאילו הייתי פאקן ניגר או חלילה עבד בכלוב (יסלחו לי העבדים)
באמת ? שיחררו אותי
לפעמים אני בשוק מהאנשים, האם הם לא רואים דבר ? האם ככה הרוך והחמלה נתפסים בעיניהם?
למינשלא הבין, רוך חמלה סבלנות הם תכונות של חוזק, תראו כל אמא ותזכרו מי גידל אותכם.
בסוף אני מסתכל על החולשה, החוסר יכולת להיות קרוב, לכולם יש נרטיב, ליפעת היה נרטיב שיש לה עצב בעיניים
לפילה נרטיב שהיא בלי עור, לדודה שהיא חזקה מידי לגברים האופניקית מספרת לעצמה שהיא אדם טוב.
לצערי, אני עיוור לנרטיב של עצמי, בדיוק כשאר בני האדם, לכן יש דודה, אולי בהמשך פסיכולוגית
בסוף באמת מה שצריך זה לא רק טיפה אהבה
אלא טיפה אומץ לא לפחד
ואולי לשלוח לב קטן שאומר, אני פוחדת אבל מוכנה לנסות
כי זוגיות היא מענה לצורך ריגשי, בכלל רגש הוא מהותי בחיים, אני חושב על קשרים שהיו לי, כולם היו קרובים
לכן אחרי פרידות אני כועס כמו מטורף, הכעס מנקה את הלב, שורף את הדימום
אבל השיר הזה ליווה אותי היום בכביש, נוגה ארז
נ.ב
לדודה היה את הלוזר, הוא בא לספר לה פעם על מסעות הכיבושים שהיו לו בכלוב, איך זיין ללא הכרה
כמו אינדיאני המשוויץ בקרקפות
הדודה לא התבלבלה, אמרה איכסס, לא מבינה למה לשחוק את הזין סתם.
